הגיע הזמן לשים את השואה בצד

זכר אסון השואה לא ייעלם מעמנו גם אם נמעט בטיסות לפולין ובמבחני בגרות בנושא. הוא חרות בנפשנו בעט של דם וברזל. דווקא החיים והאמונה הם אלה שפחות נטועים בנו - ובהם כדאי לעסוק יותר

ההחלטה של משרד החינוך להוציא את לימודי השואה ממסגרת מבחני הבגרות עוררה לאחרונה פולמוס נרחב בישראל. גם ב-NRG פרסמה מיכל שאולמאמר בגנות ההחלטה, וקריאה להחזיר את הנושא למבחנים. אבל בשנת 2015 מותר להעז ולהחליט שלמרות שמדובר בפשע הנורא והאיום שידע עם ישראל בכל תולדותיו, מדינת ישראל והעם היהודי יכולים להפסיק לחטט בפצע בצורה אינטנסיבית כל כך, ולהמשיך הלאה.

- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הכוונה למשל לחדול מהנוהג להסיע ל"יד ושם" כל מנהיג מדינה זרה המגיע לביקור, או להפסיק את הטיסות של תלמידי בתי הספר הישראלים למחנות המוות בפולין, אפילו לצמצם במידת מה את טקסי יום השואה. אלו אמירות לא קלות המחייבות הסבר, כי אכן מדובר באסון הגדול ביותר שידע עמנו מאז ומעולם.

''מצעד החיים'' בפולין צילום: משה מילנר

אלא שזו הנקודה: עוצמתו האדירה של האסון, הממד הכמעט מיסטי שלו, מחייבים את שארית הפליטה, את אזרחי מדינת ישראל ואת כל בני העם היהודי בעולם - להמשיך הלאה. להחליט שלא לשוב ולהביט אל התהום הפעורה, שהיא חלק מהחוויה הקיומית של כל אחד מהם. לבחור ולעסוק בחיים. בהווה, בעתיד. לא בעבר הנורא.

זו בין היתר המשמעות של מדינת ישראל והציונות בכללה. מעשה ענקים של שיקום הפסיכולוגיה הלאומית היהודית. במקום להיות מדוכאים, נרדפים, נעים ונדים, הקמנו מדינה עצמאית שעומדת בזכות עצמה, ובזכות הבחירה של עם ישראל בחיים.

העובדה שרובנו חיים עדיין בצל חרדת כיליון לאומית מובנת. אם יש ממצא שחוזר על עצמו שוב ושוב בסקרי עומק של החברה הישראלית הרי הוא החרדה הביטחונית-הקיומית, הפחד של ישראלים רבים שמא שמדינת ישראל לא תשרוד עוד מאה שנה.

חרדה זו, חוסר ביטחון זה - לא צמחו הרי בחלל ריק. הם סימפטום קיומי טבעי של עם שנרצח ונטבח אלפיים שנה, ושעצם הלגיטימיות של קיומו הועמדה על ידי אויביו תמיד בספק.

אבל כאן עולה השאלה האם העצמת האסונות שידענו, מעבר ליום זיכרון ממלכתי, מטיבה עמנו, או שהיא מעמיקה את קרעי הנפש של כולנו? לטעמי - התשובה ברורה: העיסוק בשואה דרך שיעורים ומבחנים בבתי הספר למשל, מחדד את תודעת הנרדפות, ולא בונה קומה לאומית ציונית חזקה ובריאה.

נכון שאסונות מהווים לא פעם זרזי התחדשות אנושית. אבל ההתחדשות הזו לא דוגרת ומקננת על האסון, אלא מתמקדת בחיים שלבלבו אחריו, בתעצומות הנפש שאפשרו לעמנו להמשיך הלאה ולפרוח למרות ואחרי המשבר. אני סבור שחיטוט מוגבר בשבר מייצר דיכאון וגורם לחיים להתקיים בצל השבר. חיים כאלו מייצרים חוויית חוסר אונים וחשש של קיום מותנה וזמני בלבד. ולא לשם תחושות קיומיות כאלה שבנו לארצנו והקמנו מדינה. לא שבנו לכאן כדי להיות גל עד של העבר, אלא כדי לצמוח מתוכו אל העתיד.

ומכאן, תכני הלימוד של הדור הבא צריכים לעסוק בחיוב, ביכולת לקום ולהמשיך, בתוכניות לעתיד. ולא לחנך שוב ושוב על העבר המדמם. אל דאגה, זכר אסון השואה לא ייעלם מעמנו גם אם נמעט במבחני בגרות עליו. גם אם לא נסיע לאושוויץ את ילדינו. הוא חרות בנפשנו בעט של דם וברזל. דווקא החיים והאמונה הם אלה שפחות נטועים בנו - ובהם כדאי וצריך לעסוק יותר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg