בין הפטיש למגל
התנצלות על הטרדה מינית לא מספיקה לאיש ציבור שרוצה לעשות תשובה, השיימינג הביא לנסיגה תרבותית לימי הגלדיאטורים, וקורבנות השיח הוולגרי לפעמים גם יוצרים אותו. הערות לפרשת ינון מגל
נפתלי בנט. יו"ר הבית היהודי בחר בתוכנית ההרגעה. טיפול סימפטומטי זמני עד יעבור זעם. כמקצוען הבקי בניהול משברים הוא לא התעלם, אך גם לא מיצה את הדין. אין מה לקנא בו. הדילמה שבפניה עמד הייתה אכזרית: על כף אחת עמד השריון האישי שלו - חבר טוב, פרלמנטר מוכשר, אידיאליסט שוויתר על משכורת טאלנט גבוהה לטובת עשייה פרלמנטרית שוחקת, ח"כ בולט שהצליח באמצעות כישורים ועבודה קשה להפוך לאחד הדוברים הרהוטים של מחנה הימין.
מהצד השני עמדה הפגיעה האנושה במנהיגות. מהו המודל המנהיגותי שהבית היהודי מציב לבני שבט מורשה שהושבעו במוצ"ש האחרון בבני־עקיבא? מהו המסר לנשים שגדלו באולפנות על ערכים של 'כבודה בת מלך'? מה רואה היום הציבור הדתי־לאומי והציבור הכללי כשהוא נושא עיניים לנבחריו? לא יעלה על הדעת שבמפלגת הציונות הדתית אירוע שכזה לא יהווה קו אדום.
ינון מגל. לא מדובר כאן על סיפור אהבה שמים רבים לא הצליחו לכבות, ולא על רומן מצועף עם רגשות עזים סטייל רומיאו ויוליה שיצא משליטה. לכאורה מדובר במסע ציד מיני, כוחני ואגרסיבי, שהתרחש במהלך מסיבה במחוזות הפיק־אפ הזימתיים של תל אביב. השבוע נחשפו פרטים על אותו לילה: בבר האפל ברחוב קינג־ג'ורג' נמדדו שיעורי יתר של אדי אלכוהול וריח אורן שרוף של ג'וינטים, וגרעון חמור בעכבות ובדחיית סיפוקים. הזחיחות ותחושת האני ואפסי מוססו את האנזים במוח שמפעיל את האחריות, הפרצה קראה לגנב, ונראה שערפלה לו את שיקול הדעת.
מבחינה ציבורית, כמו שבתאונות דרכים עם אלכוהול אין חמלה על מי שהכניס עצמו ביודעין למצב של חוסר שליטה ופגע בזולתו, כך גם כאן. בטח ובטח כשמדובר בנבחר ציבור. ההתנצלות של חבר הכנסת חשובה ומלמדת על בגרות, נטילת אחריות והבנה של הסיטואציה. גם מבחינה ערכית, ביהדות החזרה בתשובה עומדת מעל הכול. אבל בשביל לחזור בתשובה על האדם לקחת פסק זמן, לעזוב את תפקידיו הציבוריים, לעבור תהליך של עיכול ועיבוד פנימי, להתחדש ולחזור ממקום אחר. צריך קצת שקט כדי לנקות את האוויר שהורעל מכל־כך הרבה דיבורים פורנוגרפיים על תשוקות בלתי נשלטות.
המשטרה. היא כבר הודיעה שתחל בבדיקה. למרות שמבחינה פלילית מדובר באירועים שממוקמים ברף התחתון של העבירות, התוצאה יכולה להיות דומה לזו של חיים רמון: עבודות שירות תוך השעיה מהכנסת. אם המשטרה תהיה זו שתרחיק את מגל מהמשכן ולא הוא בעצמו, זו תהיה פגיעה קשה ביותר בו ובמפלגה.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
המתלוננת. שיח הפוליטיקלי־קורקט של הפמיניזם הרדיקלי אוסר עלינו לזהות קשרים בין התנהגות האישה להתנהגות הגבר. הוא מוחק לחלוטין את הקונטקסט. אישה יכולה להתלבש איך שבא לה, לדבר איך שבא לה ולעשות מה שבא לה, ולגבר אסור באיסור חמור לפעול בצורה שתתפרש כהטרדה. כמי שמאמין בעקרון הבחירה החופשית בניסוח הרמב"מיסטי שלו, אני מקבל את העמדה שלפיה האדם אחראי למעשיו בלי קשר להתנהגות סביבתו. אבל השבוע הבנתי שהניסוח הקיצוני של העמדה הזו מוביל אותנו לעיוורון, ויוצר תוצאות הרסניות.
זה קרה כשביליתי שעתיים בצפייה במה שנראה כמו המורשת התרבותית שהנחילו לנו רחלי רוטנר ואריאל ויסמן, המתלוננת ובעלה שיחיו. היא ב'וואלה', הוא ב'גב האומה', ושניהם בבמות אינטרנטיות נוספות. לטעמי, מה שראיתי היה באמת לא ראוי למאכל אדם: וולגריות כדרך חיים, ציניות מרושעת, ושימוש אובססיבי אינסופי באות השביעית של האל"ף־בי"ת על כל הטיותיה האפשריות.
לא מדובר בנונסנס או בשפה הרזה המאפיינים את התרבות הפוסט־מודרנית, אלא בריקון כל ערך וביצירת פרובוקציה סביב כל נושא אפשרי, ובעיקר בתחום המיני. האנשים האלו מוכשרים כמו שדים, מגיבים מהר, שולטים שליטה מושלמת בתעלולי השפה, חדים ומבריקים, וכלי התקשורת מזריקים לווריד את ההרואין הגרפומני שהם מייצרים בהתמכרות חסרת שליטה. רוטנר וויסמן אינם רק הקורבנות של השיח הזה, הם גם יוצרים אותו וגם מתפרנסים ממנו לא רע בכלל.
זה הזמן לומר: הקולות הצעקניים בשיח ההטרדות מוכרים לנו שקר. ככלל, אי־אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו: לתת לגיטימציה מלאה להתנהלות מינית פרועה של חייתו יער ולצקצק בהתחסדות מעושה כשמגלים שהניהליזם גובה מחירי נפש וגוף בלתי־נסבלים. להגן בלהט על פוסטרים של בר רפאלי בעירום בגובה 40 מטר בנתיבי איילון, ולהתפלא מדוע הדרך משם לאלנבי 40 התקצרה כל כך.
השיח המחנאי. טמטום הלב וטמטום המוח אוכלים בנו בכל פה. איבדנו את השכל הישר ואת הקשב הפשוט לרגשות. פרשה כאובה מתפוצצת, ובמקום להתמודד באומץ עם מכלול האתגרים והבעיות שהיא מציפה, אנו בורחים למחוזות המחנאות. מדהים לראות איך כל כך הרבה מגיבים אינטליגנטיים משקרים לעצמם ולזולתם, שוכחים אמיתות פשוטות ובוחנים כל סוגיה לאור מבחן פשטני אחד בלבד: הלנו אתה אם לצרינו.
מה הקשר בין הטרדות מיניות לוויכוח המדיני בין ימין לשמאל? מדוע הימין צריך ליישר קו בהתנגדות אוטומטית מול ביקורת שמוטחת באחד מנציגיו, במקום לנהל שיח בוגר ולעשות חשבון נפש? מדוע השמאל חוגג על הדם ולא מחמיץ הזדמנות להשפיל את המחנה הפוליטי הנגדי, במקום לקיים דיון רציני בבעיה חברתית מורכבת שממנה הוא סובל לא פחות ואולי אפילו יותר?
השיימינג. לאמריקנים האסימון נפל חלקית. 18 שנים בכלא קיבל תושב סן־דייגו שהפעיל אתר בשם 'פורנו נקמה'. האתר אִפשר לאקסים לפרסם תמונות אינטימיות שלהם עם בנות זוגם לשעבר, וכנראה הוביל לכמה מקרי התאבדות. כזכור הדבר קרה גם בישראל, כשמנהל בכיר במשרד הפנים התאבד בגלל שיימינג.
באיראן ובערב הסעודית השלטון עורף את ראשו של החוטא אחרי משפט בזק של שופטים מטעם, בלי עדים ובלי הגנה. אבל בדמוקרטיה יש לחשוד זכויות אדם בסיסיות: חזקת חפות, זכות לשם טוב, זכות להגנה משפטית. חובה על בית המשפט לתת לו את יומו ולנהל משפט צדק. אחרי כל הזכויות וההגנות הללו, הנפש החוטאת תישא את עוונה. מדינת חוק מחויבת לאתוס של 'בצדק תשפוט עמיתך', יחד עם 'לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול'.
כל זה טוב ויפה. הבעיה היא שהרשתות החברתיות יצרו נסיגה תרבותית איומה. הן הפכו לזירת גלדיאטורים, ולמדורות אוטו־דה־פה אינקוויזיטוריות: אין סדר דין, אין שמיעת טיעונים, אין מקום לא להקשר ולא לניואנסים, אין מדרג והיררכיה, אין עדויות אופי ואין שיקולים לעונש. מפעלי חיים יכולים להתמוטט תוך דקות ספורות באמצעות כמה אלפי לייקים ושיתופים.
יש דרך אחת להתמודד עם האסון הזה: חקיקה ראשית שתגבה מחירים כבדים ממחוללי השיימינג. על החקיקה הזו צריך לשבת בכובד ראש, לשרטט את הגבול העדין שבין ביקורת ציבורית לגיטימית או חשיפת עוולות לטובת הציבור, לבין ניצול ציני ואלים של הכלים שהמרחב הווירטואלי מאפשר.
משבר הגבריות. בכל פעם שפרשיית מין חדשה מתפוצצת, אנחנו מחפשים נואשות את ההסבר הלוגי האופטימי: מנסים לחשוף את המבנה המולקולרי של הפורמולה הפלאית שתנצח סוף סוף את הגידול הממאיר, ממתינים ל'צ'ק פוינט' הבאה שתצליח לסתום את פרצות האבטחה במערכת ההפעלה הפרימיטיבית של המוח הגברי. אבל כמו הטרור, כמו תאונות הדרכים וכמו פגעי מזג האוויר, פרשייה אחרי פרשייה אחרי פרשייה מתלקחות. ההרתעה לא נוצרת, והדליפה לא נעצרת.
בואו ניזכר רגע בתובנות שצפו סביב פרשיות הרבנים: בפרשת הרב אלון היו אלה סכנותיה של הכריזמה והחיפוי שנתנו התלמידים העיוורים לרבם. בפרשות ברלנד ושיינברג דובר על פגיעתה הרעה של המיסטיקה ועל סכנותיה של נהיית ההמון אחר האי־רציונלי. במקרים של רבנים כמו יעקב דויטש לא היה מאפיין ייחודי, חוץ מהדפוס העברייני השיטתי.
התחושה היא שכל ההסברים הם סוג של ניסיון למצוא את המטבע מתחת לפנס. בעיקר מפני שכשמרחיבים את היריעה נזכרים בשלל הפרשיות המביכות שאינן קשורות דווקא למגזר הרבני: איציק מרדכי, חיים רמון ומשה קצב, ושלל קציני המשטרה הבכירים כמו ניסו שחם, ניסים מור וחבריהם. על זה נוסיף את מגמת הגידול הקבוע בכמות עברייני המין בסטטיסטיקות של השב"ס, שלא מצטמצמים לסקטור או מעמד סוציו־אקונומי מסוים, ונבין מדוע התחושה היא שמדובר במכת מדינה שלא נכנסת לאף קופסה. כמו ההתחממות הגלובלית, התופעה הולכת ומתפשטת ושום סנקציה או החרפת ענישה לא באמת עוזרות כדי למגר אותה או למצער לצמצם אותה.
את הדין עם כל עבריין ועבריין צריך למצות, והסברים מקומיים ונקודתיים יכולים להיות מועילים ברמה הטקטית. אבל בשביל להגיע לפריצת דרך משמעותית אנחנו חייבים לשאול את עצמנו שאלה רחבה יותר, והיא מה קרה לזהות הגברית. הניצחון של הפמיניזם הולך ומתברר כניצחון פירוס, שכן הגבר המודרני מתקשה מאד להמציא את עצמו מחדש. האישה שוחררה אבל האינטימיות מתה, והאנרגיה הנפשית שלה לא מפסיקה לחפש תחליפים והמרות. זוהי כמובן סוגיה שדורשת התייחסות נפרדת ממה שניתן במסגרת טור משפטי, אבל בעיניי זהו אחד האתגרים החברתיים החשובים ביותר שמונחים כיום לפתחנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם