אולטרה סאונד
לא נעים לגלות שמה שנשאר מהבת שלך במופע של בני עקיבא זה כפפות לבנות מרקדות בחושך. מצד שני, רבים מאיתנו גדלו ככה, ואפשר לומר שיצאנו בסדר גמור
אם מישהו מהתפוצות היה נקלע לפיד המגזרי במוצ"ש האחרון, הוא בטח היה משוכנע שהסוגיה שמבעירה את המזרח התיכון היא מופעי ילדות בחושך לאורן של מנורות אולטרה סגול.
נו שוין, תמיד היינו לוקאליים, ואין כמו ויכוח הרה גורל על התחרד"לות התנועה כדי לברוח קצת מהמציאות הביטחונית הדי מבאסת שמתרחשת מסביב.
בתור מי שמנהלת כבר שנים מערכת יחסים של אהבה–שנאה עם הדת, די מתבקש שאתייצב למען בנות עקיבא המודרות. העניין הוא שלא נעים לומר, אבל כבעלת מאסטר בריקודי אולטרה סגול אני קצת מתקשה להיזכר ברגע שבו הרגשנו שדופקים אותנו. הייתי חניכה בעזרא בני ברק, באותם ימים סניף חרד"לי למדי, ואני מנסה להיזכר באיזו טראומה שנצרבה במוחי ולא ממש מצליחה. יש בי אפילו סוג של געגוע לכפפות הלבנות שבהקו באור המסנוור, לסצנת ההתלחששויות עם המדריכה שנייה לפני שהפעילו את הדאבל–קאסט, והציווי האלוהי שלה ש"דיר באלאק מי שמחייכת ויראו לה את השיניים הצהובות!"
מופע בנות בבני עקיבא
דוברות בני עקיבא
רק היום, בעיניים ביקורתיות של אמא, אני מבינה שהיה בנוהל הזה משהו קצת מעוות.
זו הייתה תקופה של התבגרות, של אסור–מותר ומה שביניהם, והיה משהו מסעיר ומרגש במשחק הכוחות המשונה שהתפתח בין הבנים לבנות. נהנינו לאתגר את המדריכים שהיו מספיק ג'נטלמנים ללוות אותנו הביתה אחרי הפעולה בליל שבת, אבל גם מספיק אידיוטים כדי לצעוד מקדימה במרחק של 20 מטר לפחות, באופן שאפשר לכל אנס מזדמן לחטוף אותנו. פעם אחת התחבאנו מאחורי לוח מודעות רק כדי לראות אם יבחינו, והצחוק שעלה בנו לנוכח הפרצופים הלחוצים שלהם היה שווה את הכול.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
יסלחו לי כל ההורים המזדעקים על כבודן של בנות המגזר המודרות, אבל אני ממש לא בטוחה שהייתי מעוניינת להחליף את הסניף הדוס שלי באיזה מין סניף פתוח וליברלי. לוותר על כל הרגעים המתוקים האלה של "כן הסתכל עליי–לא הסתכל עליי". וראו איזה פלא, אפשר היה לצפות שממקום כזה ייצאו אנשים אימפוטנטים וחסרי מחשבה עצמית. אבל לא, יצאו משם עשרות זוגות שהכירו והתחתנו למרות כל החוקים המטופשים, והרבה בוגרים שאורח חייהם רחוק מלהיות חרד"לי.
כשאני חושבת מה היה בהם, בסניפים ובאולפנות הללו שהצמיחו מתוכם את הדור הלייטי שמבקר אותם היום בתור הורים, אז אני חושבת שהיה שם משהו שאפשר למרוד בו.
בשבוע שעבר התארחה בביתי העיתונאית אמילי עמרוסי. היא סיפרה שאצלם בטלמון הסניף נפרד ושזה קצת מבאס אותה. אבל באותה נשימה היא הוסיפה: "אני מעדיפה לגור ליד אנשים יותר דוסים ממני מאשר פחות".
ונראה שהרבה מאוד מהדתיים הליברלים בסוף בוחרים בעמדה הזאת. בבית מחנכים למשהו אחד, אבל בחוץ מעדיפים גישה קצת יותר מחמירה כדי לשמור על התמימות של הילדים שלהם.
אומרים שהדתל"שים לא רוצים את הילדים שלהם חילונים, הם רוצים אותם דתל"שים. ובמובן מסוים אפשר לומר שגם הדתיים הליברלים רוצים את הילדים שלהם בדמותם. ואיך נגדל ילדים כאלה; איך נעצב דור שיש בו את כל המרדנות והמחשבה העצמית, את ה"חוצפא יסגא" אם תרצו, אם לא נעביר אותו, ביי דה בוק, בכל התחנות שאנחנו עברנו כילדים? והתחנות האלה כוללות גם מדריך שהוא קצת דוס בטון ומורה עם זקן ועמדות טיפה מיושנות.
אז אני בעמדה של דני הירשברג, שכל סניף יחליט על אופי הפעילות לפי רצונם של רוב ההורים. ואם במקרה נפלתם על סניף קצת יותר דוס מהצפוי, אולי בעצם זה לא כל כך נורא. יהיה להם מספיק זמן בחיים כדי להתפכח ולעמוד על דעתם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם