לפתוח את הלב: למה אנחנו לא עוזרים לעולים?
בשכל ובלב אני מאמינה שהדבר הכי טוב לישראל זה שכל היהודים ישובו אליה. אבל כשהגיע המבחן שלי, פישלתי בגדול
אני מחכה לטור של יום העצמאות כבר הרבה זמן. כי זאת הזדמנות ממש טובה לשתף במכתב שקיבלתי. אבל לפני זה, אני רוצה לספר עוד משהו. אי שם בינואר התקשרה אישה צעירה, לא יודעת להגיד לכם בדיוק מאיפה, אבל היא ובעלה החליטו לעשות עלייה והם שמעו דברים טובים על המושב והיא ביקשה לשוחח. קבענו שעה נוחה לשתינו (אני לעולם לא אצליח עם הפרשי השעות אחורה וקדימה האלו, יש מצב שאצלה היה שלוש לפנות בוקר). היא דיברה עברית נהדרת ושאלה המון שאלות חכמות ואני כל הזמן גמגמתי. היא שאלה על המושב ועל רעננה ועל פתח־תקווה. ואיך האנשים ואיך החינוך ואיך הפעילויות.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- המכנה המשותף עדיין קיים
- לפתוח את הדלת: השבוע הכי ישראלי בעיר מתחרדת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מצאתי את עצמי לרגע כדוברת הגרועה ביותר של מדינת ישראל. כשהיא שאלה על החוגים והאם יש העשרה קהילתית לילדים ולנוער, עניתי שזה מורכב. מצד אחד, ליישוב יש יתרונות של יישוב, אבל אז החינוך והחוגים לא וואו. מצד שני, בעיר החינוך נהדר והחוגים מצוינים, אבל חברתית יהיה קשה יותר. הסברתי על חינוך רחוק ועל חבורות ושכבות וגילאים. ועל מה קורה לנוער שלא נמצא במסגרת של תנועת נוער.
העולים החדשים בנתב''ג
צילום: נועם מוסקוביץ
פתאום שמתי לב שכאילו במטרה להיטיב איתה, אני מגיעה לשורה תחתונה שלמעשה מנתבת אותה לבחירה במקומות מרובי עולים. היא הייתה כזאת מקסימה ונלהבת, דיברה על הערכים ועל הרצון גם לעשות ציונות וגם לתת לילדים שלה חיים נפלאים. כשראיתי שאני איומה ונחרדת ושהשיחה תכף מגיעה ל"את יודעת שמתרגלים אצלנו כבר מגן טרום־טרום כניסה למרחב מוגן" ול"תכל'ס קל יותר להוציא גרגיר פרג מהשיניים הקדמיות מאשר להיכנס לקבוצת ווטסאפ ותיקה", עצרתי. הרגשתי ממש כמו המרגלים. מוציאה דיבת הארץ רעה.
הבנתי פתאום כמה חספוס, כמה מאבקים, כמה קשיים יש למי שנולד פה. לא הייתי מוכנה למכור לבחורה הזאת לוקשים. להבטיח לה הבטחות, פנטזיות, כל טוב הארץ. ואז התחלתי לחשוב על כמה מעטים העולים שנמצאים בחיי. ראיתי איך באלגנטיות, עוד לפני שהיא הגיעה, כבר ניסיתי להתנער מלקחת עליה אחריות אם היא תבוא. לכי תסבירי עכשיו כל דבר, ויותר גרוע מזה, פתאום היא תבוא לנו עם רעיונות ומחשבות חדשים. אלינו? שרובנו, איש־איש וקהילתו מקובעים מנטאלית כבן שבעים שנה?
בשכל ובלב, אני מאמינה שהדבר הכי טוב לישראל זה שכולם ישובו אליה. ושהדבר הכי טוב ליהודי, זה להיות בישראל. אבל כשהגיע המבחן שלי, פישלתי. בגדול.
''טיסת הילדים'' של ארגון נפש בנפש. ''הלוואי ונצליח להיות ראויים להם. כל מה שצריך זה שנפתח את הלב''.
צילום: צביקה קליין
כמה שבועות לאחר מכן, קיבלתי את המכתב הבא: "שלום רביטל, רציתי להציע לך נושא לטור שלך: עולים.
אולי את לא שומעת דרך המייל שלי, אבל אני עולָה מארה"ב. לא חדשה ממש, אבל עדיין עולה. אני לומדת על בשרי שזה משהו שמלווה אותי בכל מקום - בסופרמרקט, בקופת חולים, בבית ספר עם הילדים, בחיפוש עבודה, איפה לא? אני בין אלו שמדברות עברית שוטפת, שזה לא מובן מאליו, אבל זה עדיין כל כך קשה להסתגל, להיות חלק מהחברה. בדרך כלל, מקבלים את העולים עם חיוך רחב ודגלים מתנופפים בשדה התעופה, אבל כבר בשבועות הראשונים מרגישים את ההתנכרות, החשדנות. משום מה, הרבה ישראלים, לחווייתי, מעדיפים לא 'להסתבך' עם העולים. וזה כואב.
אז אני מבקשת: תשתפו אותנו, תדברו איתנו, תזמינו אותנו. אנחנו כל כך רוצים להצליח פה ולבנות חיים חדשים לתפארת. אבל בלי התמיכה שלכם, ישראלים מהבית, זה כמעט בלתי אפשרי. יש המון תמיכה ועידוד בקרב העולים לבין עצמם, אבל זה לא מספיק. יש קהילות שלמות של אנשים דוברי אנגלית, אבל לרוב, הקהילות האלו הן לא באמת חלק מהחברה הישראלית. חבריהן בודדים, לא משולבים אפילו עם שכניהם.
בסופו של דבר, באנו לפה להגשים חלום, לקחת חלק פעיל בשיבת ציון ובניית עם ישראל בארצו. לא באנו מדוחק. לא ברחנו מגל של אנטישמיות. בארה"ב הייתה לנו משפחה תומכת, קהילה חמה, חברים לרוב, פרנסה בטוחה, מעמד חברתי. אבל עזבנו את הכול לבוא לפה, כי אנחנו רוצים לראות פה את העתיד שלנו. במזוודות שלנו, ארזנו המון דברים. לא רק מוצרים ורהיטים מארה"ב, אלא גם כוחות אדירים וחוויות חשובות שתורמים כל כך הרבה להשקפת העולם שלנו וליכולות שלנו לעשות דברים חשובים פה בארץ. תנו לנו צ'אנס".
הלוואי ונצליח להיות ראויים להם. כל מה שצריך זה שנפתח את הלב. לי זה לא קל. אבל ביום העצמאות, זה קל יותר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם