אני ימני, אבל לא יודע ללכת מכות
כן, אני ימני, אבל מעולם לא הייתי חסיד גדול של אלימות ולא הייתי מעורב ביותר מדי קטטות בחיי. אבל כשאני כבר סופג כהוגן, מעורב בסיפור הכואב אלוף האִגרוף של מוסקבה, לא פחות
אני עוד לא יודע אם האירוע ב"סופר יודה" בתל־אביב, שבו הוכה צעיר ערבי בידי שוטרים, הוא מקרה האלימות המשטרתית הלא מוצדקת המובהק ביותר שראיתי. גם אם הייתה כאן הצדקה מסוימת, אפשר לומר בביטחון שכשזה מגיע לאלימות נגד אזרחים, משטרת ישראל מקפידה לא לקפח אף מגזר, גזע, או מין. כמו בכל גוף גדול, חשוב לציין: יש המון שוטרים טובים ולא אלימים. אבל יש גם המון סרטונים שמראים שוטרים המנצלים את סמכותם וכוחם באופן בעייתי, בלשון המעטה, מול אזרחים.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- ערבי הוכה, נכה נאנסה - הכל סיפור של אג'נדה
- ארגוני השמאל דואגים לקיומם יותר מאשר לפלסטינים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מובן שהתגובה הפבלובית של זהבה גלאון וכמה חבר‘ה עם טושים ושלטים הייתה לצעוק מיד שזהו מקרה אלימות על רקע גזעני. נו, כאילו יש משהו במדינה הזאת שהוא לא על רקע גזעני. ככה זה כשאתה חי בחברה שמתרחשים בה תהליכים שמזכירים את אירופה של לפני שבעים שנה.
במעבר חד, זאת הזדמנות טובה לספר לכם על ההיסטוריה שלי בכל הנוגע לאלימות. אף פעם לא הייתי חסיד גדול שלה, ומעולם לא ממש “הלכתי מכות“. נראה לי שזה קשור לעובדה שעד כיתה ט‘ בערך הייתי הילד כמעט הכי קטן בכיתה, בשיעור ובהפסקה (ותודה לע"ג - השם שמור במערכת - שלקח ממני את התואר).
בכיתה ג‘ בערך הבינו ההורים שלי שהנטייה שלי לעוקצנות כלפי כל מה שזז, בשילוב גופי הכחוש, מצריכה איזו יכולת להגנה עצמית. הם שלחו אותי לחוג קראטה, ושם - נאמר בעדינות - לא בדיוק התגליתי כנינג‘ה אמריקני. לאחר כמה חודשים שבהם יצאתי מהחוג חבול יותר משהייתי כשנכנסתי החלטנו יחד, בהחלטה שקולה ומלאת בכי, לוותר על התענוג. הוריי ניסו לשכנע אותי לעבור לג‘ודו, אבל עד היום אני טוען שאני לא סומך על אמנות לחימה שאי אפשר להשתמש בה באמצע הלילה, כשאתה בלי חולצה.
אני לא יכול לומר שחטפתי מכות יותר מדי פעמים בחיי. פעם ניר מזרחי נגח בי כי לא החזרתי טוב כדור שעף לכיווני ממגרש הכדורגל של בית הספר, ופעם אחת רותם כהן בא אליי הביתה, צלצל באינטרקום וביקש שארד למטה כדי ללכת איתו מכות כי מישהו סיפר לו שלכלכתי עליו. מה שלא היה נכון, אגב. אז ירדתי, הוא נתן לי כאפה, נתתי לו כאפה בחזרה, ואז אמרתי לו שלא לכלכתי עליו והוא האמין לי והלכנו לקנות פלאפל וברד.
כן, אני יודע, סיפורי המכות שלי מביכים מאוד. זה רק כי עדיין לא שמעתם על הפעם ההיא שבה חטפתי כהוגן. השם ישמור כמה הזדקנתי: אני כותב כהוגן.
זה קרה בכיתה ח‘. המערכת הצביעה על שיעור ספורט, אז התכנסנו כל הכיתה באולם הספורט. יוסי, המורה לספורט, לא היה מורה רגיל. כעולה מברית המועצות הוא היה נצר למסורת מפוארת של מורי ספורט קשוחים שהאימפריה המתפוררת שלחה לכל עבר. הוא מעולם לא נתן לנו לשחק סתם כדורגל, כי עם כל הכבוד, לא הביאו אותו מערבות סיביר כדי לתת לנו לבזבז את הזמן במשחק הניאנדרטלי הזה.
בכל שיעור יוסי היה נותן לנו להתנסות בסוג שונה של ספורט - פעם קפיצה לרוחק, פעם קפיצה לגובה, פעם תרגילי קרקע ופעם יידוי כדור ברזל. הכול במין קשיחות כזאת, שאפיינה בעיקר גרמנים שלקחו חלק בתהליכים שאירעו באירופה בשנות השלושים והארבעים.
אבל נעזוב את יוסי, ונחזור לשלב שבו אני מקבל מכות. במרכז אולם הספורט חיכתה לנו זירת אגרוף מאולתרת ובמרכזה יוסי, אוחז בידיו שני זוגות של כפפות ונושא על פניו את המבט הסדיסטי ביותר שראיתי מעודי. "תתחלקו לזוגות", הוא אמר במבטא במשקל כבד. אני, כפי שכבר ציינתי, לא נהניתי בתקופה ההיא של חיי ממבנה גוף מרשים כמו זה שאני נהנה ממנו היום (מרשים=שמנמן), ולכן לא יכולתי להרשות לעצמי כל בן זוג. הייתי חייב לאתר מישהו שיענה על שתי דרישות: הראשונה, שהוא יהיה יריב שאני יכול לנצח; השנייה, שהוא יהיה יריב שאני יכול לנצח.
התבוננתי סביב. החבר‘ה החלו להתחלק לזוגות. דחיתי בבוז הצעות מחברים חצופים שחשבו לנצל את יתרונם הפיזי עליי, וניסיתי לאתר מישהו שבו אוכל לכלות את תסכוליי. ואז ראיתי אותו. עומד בצד, מבויש, שותק, שקט, נחבא אל הכלים, ועוד תיאורים של ביישנות. מישקה.
הוא עלה לארץ רק לפני שלוש שנים, והצטרף לכיתה רק לפני שנתיים. ילד נמוך, שברירי, שלא אמר מילה כמעט, ומעולם לא ראיתי אותו צוחק. היה לו שיער קצר עם צמה ארוכה שבא לגזור, ובסנדוויצ‘ים שלו היו תמיד דג מלוח או סרדינים, מה שגרם לכיתה להריח תמיד קצת כמו נמל אשדוד. מישקה. היריב המושלם.
חשבתי: אני אעלה איתו לזירה, אסיים תיק־תק, ואוכל להרשים את חבריי לכיתה בימנית האימתנית שלי (כבר אז נטיתי ימינה).
אחרי כמה קרבות שבהם ילדים חסרי קואורדינציה ניסו לחסל זה את זה במכות עלובות במיוחד, הגיע תורי. עליתי לזירה, עטיתי את הכפפות, וסימנתי למישקה שזה הסוף שלו באמצעות תנועת שיסוף על הצוואר, שחציה בצחוק וחציה ברצינות.
הוא הביט בי קצת מפוחד, טיפה אדיש, הכניס לאט את הידיים לכפפות והתקרב אל מרכז הזירה. התקרבתי גם אני, והתחלתי להקניט אותו. “זה הסוף שלך“, “אין לך סיכוי“, “נעים מאוד, רוקי“. הוא שתק, לא לגמרי מבין, וחיכה שיוסי יתחיל את הקרב. יוסי סיים להפריד בין שני חבר‘ה שהחליטו להמשיך את ההתכתשות מחוץ לזירה, והתקדם לעברנו. הוא ביקש מאיתנו לגעת זה בכפפות של זה כמחווה לפני קרב הוגן. נגעתי בכפפות של מישקה עם הכפפות שלי והמשכתי להקניט אותו בלי שיוסי שם לב.
יוסי הסתובב והתכוון לצלצל בפעמון המיוחד שהביא אלוהים יודע מאיפה. ואז, רגע לפני צלצול הפעמון תקע בי מישקה מבט מוזר, קירב את הפה שלו לאוזן שלי ולחש: “הייתי אלוף מוסקבה באִגרוף עד גיל 10“.
המכות פגעו בי מכל עבר: משמאל, מימין, משמאל ומימין יחד. ניסיתי להתחמק, לברוח, אבל מוחמד־מישקה־עלי היה פשוט בכל מקום. הוא ריחף כמו פרפר, עקץ כמו דבורה, וקרע אותי כמו משוגע.
בשלב כלשהו ייחלתי שיוסי יזרוק מגבת ויציל את חיי, אבל נדמה היה שכולם דווקא נהנים מהמחזה. חטפתי בלי הפסקה, עד שנכמרו רחמיו של יוסי והוא עצר את הקרב. עמדנו מישקה, יוסי ואני - הם על הרגליים ואני על הברכיים - במרכז הזירה, ויוסי הניף את ידו של מישקה כאילו למישהו היה ספק מי המנצח פה. החבר‘ה ניגשו למישקה, בירכו אותו, התחילו לשאול אותו על אִגרוף. אני עמדתי בצד והתלבטתי אם להישאר לשיעור תנ“ך או למות.
למדתי הרבה באותו יום. שדברים הם לא תמיד כמו שהם נראים, שאסור לנסות להרשים על חשבון אחרים, וכמובן, חשוב מכל, לא לסמוך על אנשים עם צמה. אני לא יודע איפה אתה מסתובב, מישקה, אבל אם בא לך לשחזר את הקרב כדי שאראה לך כמה השתנה מאז, תרגיש חופשי להתקשר. אין מצב שאני עונה.
אקו"ם