אל תאמינו לרוני דניאל: טובה הארץ מאד מאד
יד המקרה החזירה אותי השבוע, בדיוק 45 שנה לאחר שהוריי ירדו מהאונייה, לאותו נמל ולאותה נקודה ממש. הם, וכל מי שדבקו בהחלטה הנחושה לעלות לארץ ולהיאחז בה, יודעים שהם־הם אלה שמעצבים את אופייה, ואף טרגדיית איחוד פוליטי או שחיתות בהנהגה לא יבהילו אותם
למען האמת, החלום לגור בארץ ישראל היה בכלל של אבא. אמא אמנם הייתה בתו של חכם מוסה טארב – איש תורה מעמיק ובקי בתורת הסוד – אבל החלום הציוני לא דבק בה או במשפחתה. ארץ ישראל שלהם נותרה חלק מכיסופי התפילה והתקווה לעתיד לבוא, לא משהו שיש לארוז בשבילו מזוודות ולצאת לדרך. כמו הוריו של אבא, גם הוריה של אמא כבר ספגו את מנת הנדודים שלהם בנעוריהם, כשכל אחד מהם הגיע בגפו מסוריה המזרח־תיכונית לדרום אמריקה הרחוקה והרעשנית.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- ערבי הוכה, נכה נאנסה - הכל סיפור של אג'נדה
- ארגוני השמאל דואגים לקיומם יותר מאשר לפלסטינים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל אבא היה סיפור אחר. אבא נהג ללכת לשמוע את בן־גוריון נואם בכיכרות בואנוס־איירס, קורא ליהודי ארגנטינה להצטרף למאמץ הלאומי בארץ ישראל. ולאבא היה אחיין קרוב שעזב הכול ועלה היישר לקיבוץ גזית של השומר הצעיר. ואבא, ובכן, אבא הוא יוסף בעל החלומות שבלי משים נוטים להתגשם.
כשבתם השלישית גדלה מעט נדרשו הוריי לעבור לבית גדול יותר, שיכיל את המשפחה המתרחבת. במהלך החיפושים אחר הדירה האולטימטיבית, אבא הציע אגבית שאולי במקום לעבור דירה בתוך השכונה, למה שלא יעברו, נניח, לארץ ישראל? עד כמה שקשה לנו להאמין לזה היום, אמא נחרדה.
לא יעלה על הדעת לעזוב את המשפחה והחברים והקהילה, ומה יש לנו שם בכלל ואיך נסתדר בלי שפה ומה פתאום והרי החיים שלנו כאן והחנות והשם ישמור; והרי היא יודעת מה זה לנדוד לארץ רחוקה. הרי אמא שלה ודודתה הועלו בכוח לאונייה בנעוריהן, הגיעו לדוד בארגנטינה, ומאז לא ראו עוד את בני משפחתן שנותרו בסוריה הרחוקה. ונכון שדודה סופיה הסורית גרה במעברה בפתח־תקווה, אבל שאמא שלי תעזוב מרצונה החופשי את כל מה שיש כאן? ואת ההורים שלה והאחים והאחיות? ומה פתאום, בעצם, מה פתאום?
הדירה החדשה בשכונת פלורס הייתה מטופחת ומאירה. דירת שתי קומות עם חצר יפה, והייתה גם עוזרת מבוגרת ששמה מריה – לעוזרות הנוצריות הללו הרי תמיד קראו מריה – שסייעה בגידול הילדים ובאחזקת הבית. אבל אבא, ובכן אבא הלך והתכנס אל תוך עצמו. לשאלותיה של אמא ענה בחצי פה שעניינים כלכליים מטרידים אותו, ושמצב הרוח יעבור מן הסתם ולא צריך לדאוג. אבל אמא לא ויתרה, ובאחד הימים דרשה להבין איזה מצב כלכלי מטריד אותו בדיוק. הם הרי נהנים מחיי רווחה נוחים ומוצלחים, אז על איזה קושי הוא בכלל מדבר? וכך, בלי לרדת לסוף דעתה־שלה, הוסיפה ושאלה: "יש סיכוי שאתה ככה בגלל אותו עניין שהזכרת, בקשר לעלייה לישראל?". אבא שתק רגע, ואמר: "אני צריך לחשוב על זה". ואמא חשבה לעצמה בתגובה: "הלך עליי".
שלושה ימים אחרי כן אבא הזמין אותה למסעדה, ובתפאורה של הצעת נישואין אמר לה: "זוכרת מה שאלת אותי בקשר לעלייה? (זכרה, ועוד איך זכרה. איך אפשר היה לשכוח?) אז כן, זו הסיבה".
זה לא היה החלום שלה, אבל אין כמוה להגשים אותו. אל חצר הוריה, שישבו שם עם אחותה הגדולה והעבירו ביניהם את משקה המאטה הארגנטינאי, הגיעה כשדעתה כבר מגובשת. בלב כבד שיתפה אותם בהחלטה, ולהפתעתה שמעה את אמה עונה לה בשתי מילים בלבד: "אללה מעאכּ".
לימים היא תספר על ההלם והעלבון שתקפו אותה באותו הרגע. זהו? זה מה שיש לך להגיד לי? "השם עמך"? שאלה את אמה. וזו ענתה לה במתינות: "המקום של האישה הוא ליד בעלה והילדים שלה".
חודש ימים חגגה הקהילה את עלייתם של הוריי לארץ. חודש שלם של מסיבות פרדה יומיומיות, דמעות שמחה והתרגשות ועצב והליכה אל הלא ידוע.
45 שנים בדיוק עברו מאז אותו יום שלישי, ט"ז באייר תשל"א, שבו עגנה האונייה דן בחופי הארץ, והוריי ושלושת אחיי הגדולים ירדו ממנה. 45 שנים הם מציינים את היום הזה, איש־איש בדרכו ובסביבתו, מוסיפים איזה חג פרטי לחגי התקומה של חודש אייר.
שישה אחים ואחיות היו לכל אחד מההורים שלי. עשרות אחיינים - בני דודים שלי, שאת רובם המוחלט לא הכרתי מעולם. מעט בני הדודים שעלו לארץ, עשו זאת כשכבר היו נשואים. עד היום אמא מתקשרת מדי פעם וקוראת לי אליה הביתה, להכיר עוד בן דוד שמבקר כעת בארץ, ושאני אף פעם לא מצליחה לשבץ בעץ המשפחתי המורכב. וכל מפגש כזה מעצים את גודל ההחלטה.
ואני לא מתרגלת. השנים חולפות, ואף שנולדתי לתוך המציאות הזו, אני עוד מביטה בהם בהשתוממות אמיתית ולא מבינה. אני, שלו הייתי מתבקשת לכך היום, לא הייתי מוכנה לעבור דירה אפילו לרחוב הסמוך בלי לבדוק תחילה את מצב האינסטלציה ואת עיצוב המטבח, את גודל החדרים והאם השכנים טובים בעיניי - מנסה לדמיין את הוריי עוזבים הכול לטובת ארץ שלא ראו מעולם. בוחרים במודע להפוך מאנשי שיח משעשעים ודעתניים לעילגי שפה חדשה ומורכבת; מסוחר מצליח ואישה בעלת דמיון מופלא הכותבת סיפורים, לפועל שכיר ולכותבת ברכות יום הולדת לילדיה בשגיאות כתיב. והרי היו להם שם חיים. וחלומות. ומי יודע מה היו יכולים להיות, לו בחרו לחיות שם. וזה צובט בלב, וזה מפחיד. מפחיד כל כך. כי אין אחד מבינינו שהיה מוכן לחיות את התסריט האלטרנטיבי ההוא, שכמעט־כמעט היה החיים שלנו.
וכל הזרות והמורכבות הללו לא שברו אותם מעולם. גם כששלוש העבודות השונות של אבא לא הספיקו כדי לכסות את המשכנתא. גם כשלאמא לא היה מה להגיש לילדיה הקטנים לארוחת ערב. גם כשהוריהם נפטרו בזה אחר זה מעבר לים, והפכו את שלוש השנים הראשונות שלהם בארץ לשלוש שנות אבלות ארוכות ובודדות.
ההורים שלי מעולם לא קיטרו על כל אלה. בדומה לקשיים אחרים שעמדו בדרך, המחיר המשפחתי שגבתה העלייה לארץ לא היה במוקד הסיפור. כמו המחיר הכלכלי והמחיר החברתי, גם מחיר הריחוק המכאיב כל כך מהוריהם ומאחיהם הרבים סופַּר אגבית, בלי טרוניה, כשהוא כמעט טפל לגודל אירועי השעה.
והשבוע, 45 שנים אחרי, יד המקרה החזירה אותי, באותו תאריך בדיוק, לאותו נמל באותה נקודה ממש. וראיתי. ראיתי אותם. ויכולתי לצפות בסיפורים שלהם כשהם שבים ומתעוררים לנגד עיניי.
בזמן ההפלגה, אחי שלמה (ששמו השני אברהם, שלא לומר אלברטו) ואחותי שרי חלמו לגור באוהל, כמו אברהם ושרה המקוריים שנדדו על חולות הארץ הזו. אחותי אסתר הייתה עסוקה בבחירת הלבוש המושלם שיכבד היטב את האירוע החשוב של העלייה לארץ. ואמא הייתה עסוקה בלהקיא את נשמתה אל מעבר לסיפון האונייה, נאבקת בתסמיני תחילת ההיריון של הילדה שהתעקשה לא להמתין עם לידתה בארצה המוכרת, אלא לדאוג שיזכה לתואר "הצברית של המשפחה".
ואז פתאום התחילו קריאות השמחה וכולם רצו לסיפון. הר הכרמל ניבט שם, על כל הירוק־כל־ימות־השנה ופריחת האביב ומה שהתברר לימים כמקדש הבהאים. ואמא, שרק לפני חודשים ספורים לא הבינה איך זה קורה לה, ידעה בבת אחת שזו הארץ שלה. ונראה מי יעז לומר לידה מילה אחת רעה על הארץ או על המדינה.
והנה אני יכולה לראות את בן דודנו שלמה (מוני) סמרה, מחכה להם על הרציף, צוחק לשמלה החגיגית שלבשה אחותי הבכורה לכבוד האירוע, בתוספת גרבי מלמלה וכובע רחב. "יקירתי", אמר לה בן הדוד הקיבוצניק בספרדית מתגלגלת, "אם את רוצה להשתלב בארץ הזו, כדאי שתוותרי על הגנדרנות כמה שיותר מהר".
רכב הקיבוץ שעלו עליו חצה באותו יום את כל התחנות שבהם כבר גרו בני זוגנו העתידיים. שם בהרי חיפה שיחקה אז ילדה צעירה, שלימים תהיה הכלה היחידה של ההורים שלי. בדרך יגביר מוני מהירות בסיבובים של נתניה, שם גדל בעלה של אחותי הבכורה. ובסופו של דבר הוא יחנה בבת־ים, שם זחל בעלי שלי ממקום למקום באותה שעה ממש. בירושלים, עיר הכיסופים שתהיה יעד ראשון לביקוריהם, גדל אז גיסי השלישי, שמן הסתם זרק באותה שעה איזו הלצה שגלגלה מצחוק את כל בני משפחתו.
בדרך צפתה אמא בהתרגשות במי השקיה שרקדו את ההורה ממטרה שלהם בפארקים ציבוריים. או אז היא נרגעה סוף־סוף, מבינה שאולי ירשו לה כאן בכל זאת להתקלח ולקלח את ילדיה מדי יום ביומו, בניגוד למה שהזהירו אותה לפני שיצאה לדרך אל הארץ מוכת היובש.
מעון העולים בבת־ים היה הבית הראשון שלהם ושלי. במדורות ל"ג בעומר הראשונות שראו בחייהם הם צפו מחלונות החדרונים שלהם, בבת־ים מלאת הדיונות, זו שלפני הקמת השכונות של שנות השבעים והשמונים, הקניונים והספרייה העירונית הגדולה. משפחת סרוגו, בני דודים של אבא, קלטו אותם בעיר. הם אלה שהכינו להם את ארוחת הצהריים הראשונה. הם אלה שמיהרו איתם למכולת, לקנות מוצרים בסיסיים כי יום שלישי ותכף החנויות נסגרות. הם גם אלה ששמרו על הילדים כחצי שנה מאוחר יותר, כשאמא נסעה ללדת אותי.
שלושה שבועות אחרי שנולדתי עברו הוריי לבית הקבע הבת־ימי שלהם. בניין בן 24 דירות, שאף תפוצה אחת לא חזרה בו על עצמה מדלת לדלת. היו שם שכנים מאורוגוואי ושכנים מצ'ילה. המורה הבריטי לאנגלית ואיש העסקים הצרפתי. השכן הבוכרי וראש ועד הבית הפרסי ואפילו משפחה רוסייה אחת מברית המועצות של מעבר למסך הברזל. והיינו אנחנו. ולמרות כל אלה, לא ראיתי את עצמנו כמשפחת עולים. בעיניי הצעירות היינו ישראלים לכל דבר. הרי אנחנו אלה שקולטים את כל בני המשפחה המתיירים בארץ, ואנחנו הבית הראשון של העולים שהגיעו בעקבותינו מבסיס האם הלועזי.
הבית שלנו, שהיה כולו תודה על נס העלייה, מעולם לא טען לאפליה או לקיפוח. גם סביב הסכמי אוסלו, וגם כשאחי ובני ביתו גורשו מגוש קטיף, מעולם לא שקלו הוריי לצאת את גבולות הארץ. גם לא לאוורור קצר מעבר לנתב"ג, או לטיול שורשים אצל בני משפחתם הרבים.
ואולי מכל הסיפורים והחוויות ששמעתי לפרטי פרטים מיום שעמדתי על דעתי, אותה תמונה עמוסת משתתפים בנמל בבואנוס־איירס מספרת את הסיפור כולו. תמונה בגוני חום מיושנים שצולמה שבוע לאחר חג הפסח, ובה זוג צעיר אחד ושלושת ילדיו עטופים בלא פחות מ־500 חברים, בני קהילה ובני משפחות טארב וכהן־דוראס, שבאו ללוות אותם רגע לפני עלייתם לאונייה Eugenio c. שלושה שבועות אחרי כן, כשהם עומדים נרגשים על סיפון האונייה דן שהביאה אותם מתחנת המעבר באיטליה, יד אחת בלבד תנופף להם לשלום מהרציף שבנמל חיפה. היד החמה של בן דודי מוני הקיבוצניק, היד שלקחה אותם לביתם־ביתנו הראשון בארץ ישראל.
43 שנים גרו הוריי בבת־ים, עד שלפני כשנתיים הגשימו חלום נוסף ועברו לירושלים. שם, במרפסת הקטנה שאבא קורא לה גן עדן, הם צופים מקריית־משה אל גבעת־שאול, שומעים מדי שנה את קולות חגיגות העצמאות שעולים מהר הרצל, ונושמים אוויר הרים צלול שלא ידע לחות דביקה מהי. לא יד אחת אלא עשרות ידי צאצאים ובני משפחה וחברים עוטפות אותם שם. באהבה. בשמחה. ובתודה.
והסיפור הזה הוא לא הסיפור האישי שלי ושלהם. זה הסיפור הישראלי של כולנו. עולים, בני עולים, נכדים של עולים, וגם מי שנאחזו דורות על גבי דורות בארץ. אלה שלא מוכנים להיכנע לתכתיבי השעה הציניים, שלא נבהלים מטרגדיית איחוד פוליטי כזה או אחר, ואפילו לא משחיתות בהנהגה. אלה שעם כל הכבוד למנהלי המדיניות והתקציב, יודעים שהם־הם אלו שמעצבים את אופייה של המדינה.
בשעה שאנחנו עוד נפעמים מגודל הנס שהביאנו עד הלום, יש מי שבוחרים לטבוע תחת בוץ הפוליטיקה הזולה. יש מי שרואים כאן כפייה דתית ויש שרואים זימה ברחובות. יש ששומעים את האידיש הגלותית ברחובות ירושלים, ויש שמבועתים מהעברית המתלעזת בשאר ערי המדינה.
אבל אנחנו גדלנו לתוך המחנה המבורך הזה שרואה ברחובות שגשוג ופיתוח, ושומע שפה עברית חיה ותוססת, על כל קלקולי הבג"ד־כפ"ת ואותיות אית"ן המבוזות שלה. מחנה שרואה את המחלפים והפארקים, הבניינים והגשרים, את בתי החולים המשוכללים, הכבישים המשתפצים והפקקים - שתרצו או לא תרצו, מלמדים על השפע. מ
חנה חם כזה שבוחר להיות כאן, ולא משנה מי ינהל את המדינה ומה יקרה בה. שנשאר כאן לא משום שהוא חושש ממה שיהיה בארץ אחרת, אלא כי הוא מאמין בעם הזה ממש, במדינה הזו שהוא זוכה להיות חלק ממתיחת הפנים שלה, ומהארץ שאולי יש יפות ממנה אבל אין יפה כמוה.
המחנה של אלה שירשו את היכולת להביט ביתרונותיה וקלקוליה, ולהמשיך ולומר: טובה הארץ מאוד מאוד. השפע. מחנה חם כזה שבוחר להיות כאן, ולא משנה מי ינהל את המדינה ומה יקרה בה. שנשאר כאן לא משום שהוא חושש ממה שיהיה בארץ אחרת, אלא כי הוא מאמין בעם הזה ממש, במדינה הזו שהוא זוכה להיות חלק ממתיחת הפנים שלה, ומהארץ שאולי יש יפות ממנה אבל אין יפה כמוה. המחנה של אלה שירשו את היכולת להביט ביתרונותיה וקלקוליה, ולהמשיך ולומר: טובה הארץ מאוד מאוד.
אקו"ם