מזוהמת או נאה: איזו ירושלים אתם רוצים לראות?
אז איזו ירושלים הייתה כאן ב-1867 - מוזנחת וקודרת כפי שתיאר מארק טוויין, או חדשה ונאה כפי שסיפר משה מונטיפיורי? ואיך נעדיף לראות אותה ביום ירושלים תשע"ו?
שנה קשה עברה על ירושלים - שנה קשה נוספת. גל הטרור שהחל בעיר עם רציחתו של אלכסנדר לבלוביץ' ז"ל בערב ראש השנה, פגע בה יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ. תושבי הבירה ואורחיה התרגלו שוב לסירנות מייללות ברחבי העיר, לתחושה שאין לדעת מאיזו פינת רחוב תגיע הדקירה, לדריכות מתמדת שהזכירה את אימת האינתיפאדה השנייה והאוטובוסים המפוצצים.
אבל גם אחרי הטרור ולפניו, מי שניזון במידע על ירושלים מהתקשורת קיבל השנה תמונה שלילית ועגומה: העיר המלוכלכת והענייה ביותר, עם מחירי הנדל"ן הגבוהים בארץ, שכל רודפיה לאחר שהשיגוה נמלטים ממנה לכיוון שפלת החוף ומגיעים לתל-אביב. שם, כך מספרות האגדות, הכסף גדל על העצים, הרחובות לא מתלכלכים אף פעם והרכבת התחתית המפורסמת פועלת טיפ-טופ.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הייתי בפריז וגם ברומא וירושלים יפה יותר
- למרות הרעש: ליברמן נכנס נכון למשרד הביטחון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שוטרי מג''ב בעיר העתיקה. ''תושבי הבירה ואורחיה התרגלו שוב לסירנות מייללות ברחבי העיר''.
צילום: הדס פרוש/פלאש 90
אז אולי מדובר במימוש הממרה הכה יהודית "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מהעין", ולפיכך כל מי שרק יכול משתדל להסוות את סגולותיה של ירושלים טוב-טוב כדי שחלילה וחס לא ייתן בה מישהו עין הרע, אבל גם אם כך הדבר הרי שהייאוש שמקרינות הידיעות והשמועות על בירת ישראל מחלחל פנימה. ציבורים גדולים וחשובים בחברה הישראלית כמעט כבר לא פוקדים את העיר, לא רואים בה מוקד אפשרי לחופשה משפחתית או סתם בילוי נעים של ערב, וגם תיירים מגיעים אליה הרבה פחות מהראוי לעיר היסטורית שכזו.
התדמית של ירושלים המתחרדת, המתמלאת בערבים, הולכת ונסגרת, מכה שורשים - וזה אבסורד. כל מי שמכיר קצת את ירושלים יודע שמעולם – מעולם – לא היו כל כך הרבה מקומות בילוי פתוחים בעיר הזו עד שעת ליל מאוחרת, ולא שיש מה להתגאות בנתון הבא, אבל מעולם גם לא היו פתוחים כל כך הרבה מקומות בילוי בעיר הזו בשבת.
אז אפשר לחזור להיסטוריה הרחוקה ולדבר על העיר שבה דוד חנה, על לבו הפועם של העם היהודי ועל 3,000 שנה של בנייה וחורבן, שיקום והרס באחת הערים המעניינות והיפות בעולם, אבל למה ללכת רחוק? לפני 149 שנה - פסיק קטן בהיסטוריה - ביקר בירושלים אחד מגדולי הסופרים מאז ומעולם, מארק טוויין.
האמריקני שגדל טרם תרבות הפוליטיקלי-קורקט הממארת כתב בדיוק את אשר ראה, שמע והרגיש – ובין השאר גם לא בחל בטינופים וגידופים שהופנו כלפי בערך כל מי שזז בין הים התיכון לנהר הירדן. הוא לא ממש סבל מוסלמים, אם כי גם יהודים לא היו בדיוק כוס התה שלו. הוא היה אמריקני אימפריאליסט, שהסתכל על כל הילידים כולם באותה עין מתנשאת וחסרת כל בושה. העין ראתה והעט כתב - והעט, הו, כמה שהוא היה מושחז.
''התדמית של ירושלים המתחרדת, המתמלאת בערבים, הולכת ונסגרת, מכה שורשים - וזה אבסורד''.
צילום: מרים צחי
טוויין לא היה חייב דבר לאיש. הוא לא היה סנאטור שהוזמן לכאן על ידי ממשלת ישראל, ולא חבר קונגרס שהוזמן על ידי ארגון חרם. הוא יצא בשליחות עיתונאית, ופשוט כתב.
זה מה שראה טוויין בירושלים בשלושת ימי שהייתו בעיר, שהייתה לפני שלושה יובלות בדיוק: "בלויי סחבות, עוני, דלות וזוהמה – סימנים וסמלים אלה, שהם עדות נאמנה יותר לשלטון מוסלמי מאשר דגל חצי הסהר עצמו, מצויים כאן בשפע"; "לירושלים הנודעת עצמה, השם המפואר בתולדות האנושות, אבדה כל גדולתה עתיקת היומין, והיא הפכה לכפר אביונים"; "אדם קל רגליים יכול לצאת מחומות ירושלים ולהקיף את העיר הקפה מלאה בשעה אחת"; "ירושלים היא עיר קודרת, משמימה, חסרת חיים. לא הייתי רוצה לחיות בה".
בירושלים של מארק טוויין חיו 14 אלף בני אדם. היום היא שואפת למיליון תושבים. את עיר הנצח של הסופר האמריקני הדגול היה ניתן להקיף בשעה אחת, אך כיום לא אפשרי לעשות זאת בשעה גם במכונית. אין בה בלויי סחבות, והיא ממש לא כפר אביונים.
ספרו של מארק טוויין על מסעו במזרח התיכון נקרא 'תמימים בחוץ לארץ'. יש בו כמה פרקים על ארץ ישראל, ובתוכם גם על ירושלים. מעבר לעובדה שכל מי שיקרה את הספר ייהנה משנינותו הגאונית של טוויין, הוא גם ייווכח לדעת שהדפוס חוזר על עצמו גם במקומות אחרים – מהכנרת וסביבותיה, דרך גב ההר ושכם ועד ליריחו ובית לחם: בכול שוררת עזובה ושממה.
מחנה יהודה. ''אפשרות להיות משה מונטיפיורי ליום אחד - להסתכל על העיר ולראות את יתרונותיה על פני חסרונותיה''.
מרים אלסטר, פלאש 90
באזורים שבהם שולטת מדינת היהודים לפחות, יש כיום פריחה ושגשוג, וזו עובדה. בהקשר זה מהווה ירושלים במידה רבה מיקרוקוסמוס של ישראל כולה, ומי שרוצה לראות בה את הרע ואת הנורא – ימצא אותם תמיד. השופר שיסכים להשתתף בחגיגת הייאוש יימצא תמיד.
והנה, חמש שנים בלבד לאחר קינתו של טוויין על ירושלים, ביקר בה משה מונטיפיורי. סביר להניח שהעיר לא הפכה את עורה בשנים הקצרות שחלפו בין ביקוריהם של שני האישים, אבל זה מה שאמר מונטיפיורי בתום ביקורו בעיר: "ניבטה אליי ירושלים חדשה כמעט, שבניינים רבים צצו בה, חלקם נאים ככל בניין באירופה. קרובים אנו ודאי לזמן שבו נחזה בהתגשמות הבטחתו המקודשת של א-לוהים לציון".
מהעדויות הנוספות שיש בידינו מאותה תקופה, נראה כי טוויין קלע לתיאורה הנכון של ירושלים יותר ממונטיפיורי. אבל זו בדיוק הנקודה: הסר הבריטי רצה לראות ירושלים יפה, עיר עם עתיד מפואר, ולכן הצליח במשימה.
ביום ירושלים תשע"ו, יש לנו אפשרות להיות משה מונטיפיורי ליום אחד - להסתכל על העיר ולראות את יתרונותיה על פני חסרונותיה. עם כמעט מיליון תושבים, וכמובן אחרי ביטולו השבוע של סיבוב מוצא, המשימה שלנו אמורה להיות קלה בהרבה משלו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם