למה צריך להפריט את מערך הכשרות?
בפסק הדין על מערך הכשרות של הרבנות ניסה השופט סולברג לקבוע תקדים מרענן, וטורפד. ולמה בכל זאת כדאי להפריט את ההשגחה?
במהלך הרצאה בכנס של מדרשת הגולן, אך לפני שבוע, השתעשעתי ברעיון להגיש עתירה לבג"ץ בשם 'אגודת תלמידי רבי יוסי הגלילי בארץ הקודש'. סקרתי שם שורה של עתירות לבג"ץ נגד בתי הדין הרבניים שביקשו לכפות על המערכת לאמץ דעות בחז"ל או בראשונים שלא התקבלו להלכה כמדיניות רשמית. הגמרא ביבמות הרי מספרת כיצד "במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב", אז חשבתי גם אני לנצל את שעת הרצון כדי לחדש את מסורת התנא הקדוש, להקים רשת לממכר כריכים עם פסטרמה וגבינה צהובה, ולדרוש מבית המשפט הנכבד לחייב את הרבנות להעניק לי תעודת כשרות.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- למה לא פרסמנו את הסרטון משרונה? כי זה סנאף
- שנא את המונופול: אז נאכל בלי תעודת כשרות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל בג"ץ של פעם איננו בג"ץ כיום. זמנים משתנים, ורוחות של שפיות ושכל ישר מוצאות את דרכן מפעם לפעם אל תוך פסקי הדין. גם בירושלים של מטה יש כיום שופטים שיודעים לדחות עתירות מסוכנות שמתחזות להגיוניות.
הנעשה "מאחורי הקלעים" של פסק הדין שניתן השבוע בעתירה על חוק איסור הונאה בכשרות מרתק לא פחות מהתוצאה הסופית. העתירה הוגשה על ידי מסעדות החברות במיזם 'השגחה פרטית' של הרב אהרן ליבוביץ מירושלים. השופט אליקים רובינשטיין ציטט בפסק דינו את החזון האנטי-ממסדי של הרב ליבוביץ, שבמאמר שכותרתו 'סוף עידן הרבנים' כתב כי "המאיסה ברבנות הראשית חוצה גבולות חברתיים. למרות שההלכה מכתיבה כלל שלפיו מי שאינו שומר על כשרות לא נאמן בנושא הכשרות, תמיד היו אנשים שהיו מוכנים לסמוך על עדותו של בעל העסק ועל תחושת הבטן. מתוך מציאות של אנשים פרטיים (...) נוצרה קהילה שאומרת: איננו צריכים את הרבנים כדי שיגידו לנו היכן לאכול".
מערך ההשגחה שייסד הרב ליבוביץ מבוסס על אמון. משגיחות כשרות מתנדבות מטעמו פוקדות מפעם לפעם את בית העסק, שמצדו מצהיר על קבלת אמות המידה לכשרות שקבעו היזמים. כדי לעקוף את החוק לא מזכירה התעודה את המילה "כשר", אלא רק קובעת שהמקום מצוי תחת השגחה. אך בפועל בעלי העסקים קיבלו דו"חות על הפרת חוק איסור ההונאה בכשרות ועתרו לבג"ץ.
הסאגה הראשונה הייתה בתקופת היועץ המשפטי לממשלה הקודם, יהודה וינשטיין. הוא סירב להגן על עמדת הרבנות, וטען כי כל עוד בתי העסק מצהירים שהתעודה אינה מטעם הרבנות ושהמילה "כשר" על הטיותיה אינה מופיעה בה, אין כאן הונאה של הצרכנים.
את הטענה הזו קעקע לחלוטין השופט נעם סולברג, שכתב את פסק הדין העיקרי. השופט יגע ומצא את הפרוטוקולים של ועדת החוקה שדנה בהצעת החוק בשנת 1983, והראה שמבחינה סובייקטיבית – כלומר, מבחינת הכוונה המקורית של המחוקק - החוק קובע באופן חד-משמעי שהרבנות הראשית היא הגורם היחידי המוסמך לנפק תעודות כשרות בישראל.
סולברג ניסה גם לקבוע נורמה חדשה בשאלה חוקתית בוערת: האם רשאים שר או משרד ממשלתי לשכור עורך דין פרטי כדי לייצג אותם בבית המשפט, כשהיועץ המשפטי לממשלה מסרב להביא את עמדתם? העתירה הנוכחית הייתה מקרה מיוחד שבו התקבצו כמה גורמים: עמדת היועץ המשפטי לממשלה לא הוצגה לבית המשפט בשל שביתת הפרקליטים, והשופטים שמעו מהתקשורת שהיועץ לא מוכן בכלל להציג את עמדת הרבנות ודבק בעמדתו שלו, שלפיה תביעת העותרים מוצדקת. לכן באופן חריג התיר בג"ץ לרבנות לייצג את עצמה באמצעות היועץ המשפטי מטעמה.
השופט סולברג ניסה כאמור לקבוע פה תקדים מרענן: לשיטתו, גם אם יש פער בין עמדת היועץ המשפטי לממשלה לבין עמדת הדרג הנבחר, כל עוד עמדתם של נבחרי הציבור אינה מבוססת על "אי חוקיות גלויה וברורה" - יותר לה להשמיע את טענותיה שלא באמצעות היועץ המשפטי לממשלה.
מי שטרפד את המהלך היה השופט רובינשטיין, שאליו הצטרף השופט אורי שהם. "נער הייתי וגם זקנתי", הטעים רובינשטיין, "וראיתי לא אחת, לא שתיים ולא שלוש ניסיונות של גורמים מיניסטריאליים מטעמים פוליטיים כאלה ואחרים להזיז הצדה את הייעוץ המשפטי המוסדי (...) וראוי להיזהר בכך מאוד, גם כאשר הכוונות טובות".
זו אמירה בעייתית, כי תחת התיאור הלקוני "מטעמים פוליטיים" עומדת לא אחרת ממחלוקת עניינית בין דרג נבחר שמעוניין לקדם מדיניות לגיטימית, לבין יועצים משפטיים עם אג'נדות פוליטיות פרטיות שמתחפשות לטיעון משפטי. מי קובע מהם "טעמים פוליטיים"?
בג"ץ הכשרות הוא הרי הדוגמה המובהקת ביותר לכך, שהרי בעוד שלשון החוק ברורה לגמרי, היועץ המשפטי לממשלה ביקש לחולל כאן שינוי סדרי בראשית, ולהפריט על דעת עצמו את מערך הכשרות באמצעות פרשנות משפטית דחוקה. רובינשטיין הצטרף אל השורה התחתונה של סולברג, אך הוסיף הסתייגות - שאליה הצטרף גם השופט שהם - שלפיה החוק יישאר בתוקפו למשך שנתיים נוספות בלבד, עד שהרבנות תפתור את בעיית ניגוד העניינים שנוצר מכך שהמשגיחים מקבלים את שכרם מבעלי המסעדות. לטעמי התיקון הזה מתבקש, למרות שאין לו קשר לעתירה הנוכחית.
הטקסטים של שהם, רובינשטיין וסולברג מראים איך כל הנעשה בפסקים כאלה הוא אישי. השופט הראשון שייך לאקטיביזם הישן של אהרן ברק, השני הוא הדתי הדיכוטומי שקרוע בין העבר והעתיד, והשלישי הוא הבשורה החדשה. לכן, אם יש לקח אחד חשוב מפסק זה של בג"ץ, הרי שהוא ממוען לנפתלי בנט: למען השם, תמתין רגע עם המנהרות, הקבינט ומלחמות השליטה מול ראש הממשלה בנימין נתניהו. תן לאיילת שקד עוד שנה של שקט במשרד המשפטים, כדי שתמנה ארבעה שופטים ראויים לבית המשפט העליון.
בשולי הדברים, אין ספק שהרבנות הראשית סובלת מיחסי ציבור גרועים במיוחד. את חלקם היא קנתה ביושר גמור: נפוטיזם, שחיתויות, תרבות ג'ובים משפחתית שעל גבול גילוי העריות והתנהלות אופורטוניסטית מכוערת מבית מדרשה של הפוליטיקה החרדית הישנה, ששיאן היה במינויו של הרב יונה מצגר לתפקיד הרב הראשי.
כל אלה עשו את שלהם, אבל מרכיב לא קטן מהדה-לגיטימציה שממנה סובל המוסד הזה נובע מקמפיין מתמשך להשחרת דמותה של הרבנות, שמתודלק על ידי גורמים מהשמאל הדתי או החילוני, שמבקשים להפריד את הדת מהמדינה. לכן השיח סביב הרבנות לא משתנה גם כשהיא מראה מגמות של שיפור עקבי בכל המדדים והתחומים, ומי שעוקב אחר פעילות המוסד כיום רואה שהרבה מאוד נעשה שם.
יחד עם זאת, הרבנות היא ההוכחה לכך שלפעמים הדימוי והפרקטיקה מצליחים לשמור מרחק ולא להתקרב זה אל זה כל הלילה. הרוב הגדול של שומרי הכשרות סומך בפועל על מערך הכשרות של הרבנות, הרגיל או המהדרין - כפי שרובו המוחלט של העם היהודי סומך על מערך הנישואין, הגירושין והגיור.
בניגוד לארה"ב, שבה נקודת המוצא של שומר כשרות היא שלא נכנסים למסעדה אלא אם יש לה תעודת כשרות מגוף מוכר, בישראל ברירת המחדל היא להיכנס לכל מקום שמציג את עצמו ככשר. לכן חוק ההונאה בכשרות חשוב כל כך לצרכנים.
אני סבור שמטעמי יעילות יש מקום להפרטה חלקית של הכשרות, שתתמקד בביצוע ההשגחה. כרגולטור, הרבנות תקבע אמות מידה אחידות שבמסגרתן יוענקו "כוכבי כשרות": כוכב אחד לכשרות רגילה, שני כוכבים לכשרות מהודרת ושלושה למהדרין מן המהדרין. גופי כשרות פרטיים יתחרו ביניהם על ההשגחה, והרבנות תעסיק מפקחים שיוודאו כי הבד"צים עומדים בתקנים, תוך השתת קנסות חמורים על עבריינים ושרלטנים.
למעמדה של הרבנות כסמכות העליונה בענייני שירותי הדת יש חשיבות היסטורית עצומה. כרגע השכינה בעפר והרבנות בבוץ, אבל היא הסיכוי האחרון להשיב אי פעם עטרה ליושנה, להפוך את ההלכה לחוק מבחינת שומרי המצוות ולהוות בסיס לערכאה שתמלא בעתיד את מקום הסנהדרין. בלי המוסד הזה אנחנו עוד קהילה יהודית בעולם. לא בשביל כך חזרנו ארצה אחרי אלפיים שנות גלות.
אקו"ם