הפמיניזם הרדיקלי הפך להיות שופר פלסטיני?
בלב מנהטן פגשתי השבוע שתי נשים שונות מאוד, שכל אחת מהן מבטאת אהבת ישראל ופמיניזם בדרך משלה
פיליס צ'סלר היא פרופסור לפסיכולוגיה, גמלאית של אוניברסיטת ניו-יורק, סופרת שכתבה 16 ספרים על פמיניזם ואנטישמיות ופמיניסטית קיצונית. ביקרתי אצל צ'סלר ביום שישי האחרון, בביתה שבאפר איסט סייד בניו-יורק.
פמיניזם קיצוני, כדברי 'ויקיפדיה', הוא "זרם פמיניסטי הדוגל במאבק יסודי לשחרור האישה. בהשקפת הזרם הזה, הדיכוי החברתי של האישה הוא עמוק ומבני, ונדרש שינוי יסודי של החברה כדי להביא לשוויון מהותי בין המינים". ניו-יורק מלאה בפמיניסטיות קיצוניות, ומתוכן יש ייצוג מכובד מאוד ליהודיות. מה שמבדיל את פיליס צ'סלר מכולן הוא היותה פמיניסטית קיצונית וימנית.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- למה לא פרסמנו את הסרטון משרונה? כי זה סנאף
- שנא את המונופול: אז נאכל בלי תעודת כשרות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"כל הדיכויים – אחד הם", טוען הפמיניזם הרדיקלי. גם כאשר הקבוצות המדכאות והמדוכאות הן לאו דווקא נשיות, הרי שהמנגנונים המדכאים הם אותם המנגנונים. כמו כן, דיכוי של קבוצה אחת מאפשר את הדיכוי של קבוצות אחרות. זו הסיבה לכך שרוב הפמיניסטיות הקיצוניות הן שמאלניות: מבחינתן "כיבוש" ו"שליטה על פלסטינים" הם חלק ממנגנון הדיכוי – ואין זה משנה אם מדובר בדיכוי נשים או ב"דיכוי" פלסטינים. אותן נשים יתנגדו לכל ביטוי של דיכוי.
צ'סלר מפרסמת מאמרי דעה בערוצים שונים, שבהם היא מציגה את הטענה שהפמיניזם הרדיקלי הפך להיות שופר פלסטיני. שני הטורים שפרסמה באחרונה עוסקים בביקורת על פמיניסטיות קיצוניות אנטי-ישראליות.
האחת היא קתרין הול, דוקטור להיסטוריה בריטית שסירבה בחודש שעבר לקבל פרס גדול על סך חצי מיליון דולר מקרן המזוהה עם ישראל.
השנייה היא אנג'לה דיוויס, שהשבוע קיבלה את פרס הפעילה הפמיניסטית לצדק חברתי, שמדי שנה מעניק אותו מוזיאון אליזבת סאקלר לאמנות פמיניסטית יחד עם גלוריה סטיינם, פמיניסטית קיצונית יהודיייה ומפורסמת בפני עצמה. בשנה שעברה זוכת הפרס הייתה מיס פיגי, אחת הדמויות בתוכנית 'חבובות'.
דיוויס היא פעילה שחורה חברתית קיצונית, סופרת ופרופסור בגמלאות להיסטוריה של המודעוּת באוניברסיטת קליפורניה בסנטה-קרוז, שבה כיהנה גם כראש החוג ללימודי נשים ומגדר. היא נטלה חלק ב'פנתרים השחורים' באמריקה ונכלאה פעמים אחדות, ופועלת למען שוויון גזעי ומגדרי ולמען ביטול בתי הכלא.
מצדה, צ'סלר יצאה נגד הצביעות שהענקת הפרס לדיוויס, שכן היא אחת ממובילות תנועת החרם נגד ישראל. היא כותבת באתר האנטי-ישראלי 'האינתיפאדה האלקטרונית', שבו היא משווה בין לוחמי החירות השחורים ובין הפלסטינים. דיוויס לא מדברת על הגזענות של הערבים נגד השחורים, או על הדיכוי המגדרי והדתי שחוות נשים מוסלמיות. היא לא עוסקת גם באפליה שהפלסטינים חווים מצד מדינות מוסלמיות אחרות בבואם לקבל אזרחות או תעסוקה, ויוצאת רק נגד ישראל כמקור הדיכוי בעולם.
לטענת צ'סלר, לא צריך להיות מִתְאם בין פמיניזם לבין שנאת ישראל, והיא יוצאת נגד הצביעות שבפמיניזם לכאורה של דיוויס, של הול ושל פמיניסטיות אחרות. צ'סלר לא מרוצה מהצורה שלבש הפמיניזם, מה"אמת האחת" שהוא מציג, מההתקפות נגד ישראל ומההתעלמות מדיכויים קשים המתרחשים בארצות אחרות. היא בודדת במערכה, וסופגת הרבה מאוד אש על דעותיה ואמירותיה.
מתברר שלכל פעיל חברתי יש גבולות גזרה: יש פעילי "זכויות אדם" שעמלים רק למען אנשים מסוימים, ואת האחרים הם לא רואים בכלל; יש פעילים למען בעלי חיים שאכפת להם מאוד מחיות, והרבה פחות מבני אדם; יש גם פמיניסטיות - כמו אנג'לה דיוויס, למשל - שפועלות נגד דיכוי, אבל רק נגד ה"דיכוי" שישראל מבצעת. כל אלפי הנרצחים והנרצחות והנאנסות בעולם לא מעניינים אותם.
בשבת ישבתי בבית הכנסת על שם אדמונד ספרא במנהטן. לידי התיישבה שושי, אישה כבת ארבעים, ששאלה אותי אם אני יכולה להציע לה שידוך. היא אמרה שהייתה יכולה להיות נשואה מזמן לו רק הייתה בוחרת להתחתן עם מי שאינו יהודי, אבל הכריעה שתינשא רק לבחור יהודי. המחיר שהיא שילמה על ההחלטה הזו, ושהיא עדיין משלמת, הוא להיות רווקה. שושי אולי לא מגדירה עצמה כפמיניסטית, אבל בהחלטה שלה יש ממד פמיניסטי משמעותי.
בלב מנהטן פגשתי השבוע שתי נשים שונות מאוד, שתי יהודיות חמות שמדינת ישראל והיהדות זורמות בכל נימי נשמתן. בארץ אנחנו יכולים להיות כל כך פרובינציאליים לפעמים, ולא לדעת מה מתרחש בעולם היהודי הרחב.
אנחנו מאמינים שאנחנו נמצאים במרכז העולם, וכל השאר הם רק נספחים. לא תמיד אנחנו רואים ומבינים כמה כאב, בדידות ואכפתיות זורמים בעולם היהודי הרחב, אבל חשוב מאוד שנמצא את הדרכים להכיר, להוקיר ולסייע לאחינו בעולם - ולפני הכול, להיות מודעים להם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם