פתרון שר האוצר לשעבר: ירדן וישראל ינהלו את יו"ש
יגאל כהן-אורגד, שר האוצר בעבר ונגיד אוניברסיטת אריאל בהווה, מציע ניהול ישראלי-ירדני-פלסטיני משותף של שטחי יהודה ושומרון. זה מתחיל בבנייה משמעותית של תשתיות, שתיטיב עם כל תושבי האזור
"מזרח תיכון חדש" הבטיחו לנו בהסכמי אוסלו. מזרח תיכון שגבולותיו פתוחים לשיתוף פעולה, צמיחה משותפת וניגוב חומוס בדמשק. מאז הספיקה המציאות להתפוצץ ולדמם לכולנו בפנים, אוסלו קרס ומאות נרצחו. המושג "מזרח תיכון חדש" הפך שם קוד לבדיחה וחלומות באספמיה, אבל המונח "הסדר אזורי" התחיל לקרום עור וגידים.
עוד בסדרת "המסע המדיני" ב-nrg:
- יועז הנדל משוכנע: "ירושלים המאוחדת שלנו היא פיקציה"
- הפתרון של ד"ר מוטי קידר: שבע אמירויות ביו"ש
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
יגאל כהן-אורגד מציע הסדר אזורי. כיום הוא נגיד אוניברסיטת אריאל שבשומרון, ובעברו חבר בתנועת החירות, חבר כנסת מטעם הליכוד ושר האוצר בממשלת שמיר. איש שנטוע עמוק בקרב האידאולוגיה של ארץ ישראל, שלא חי רק את העבר אלא גם צופה פני עתיד.
כהן-אורגד לא מנסה למכור אשליה. הוא מדבר על הסדר אזורי, אבל לרגע לא במשמעות שמנסים למכור לנו בקרב חוגי השמאל. "צריך להטמיע בטווח הארוך שפתרון אזורי הוא לא רק שישראל נסוגה מכל השטח", הוא מסביר. "צריך לצאת מדרך המחשבה השבלונית שנקלענו אליה, ולהעז לחשוב אחרת". כהן-אורגד מציע הסדר הכולל שתי ריבונויות ביהודה ושומרון, ישראלית וירדנית-פלסטינית. התוכנית זקוקה לליטוש ומיקוד, אבל עצם הרעיון מעניין.
"כמעט אין לי ספק שבטווח הזמן הארוך נגיע לשיווי משקל, שמשמעותו יחסי שלום בינינו ובין האוכלוסייה הערבית ושכנותינו. זה יתאפשר רק כשהפלסטינים יבינו שהם לא יכולים להגיע לעסקה טובה יותר.
"מהבחינה הזו אוסלו הסיג אותנו לאחור ב-20-30 שנה, כי הוא יצר אצל הפלסטינים את ההרגשה שאפשר ליישם את תורת השלבים - שבה השלב הראשון הוא מדינה פלסטינית בגבולות 67’ והשלב השני הוא מדינה פלסטינית בכל ארץ ישראל. הקו האסטרטגי של אש"ף קיבל דחיפה כשחתמנו איתם על הסדר הביניים.
"לכן, התנאי ההכרחי אך הלא מספיק לפתרון כלשהו הוא שהפלסטינים יבינו שתורת השלבים איננה רלוונטית, ומה שאנחנו מציעים להם הוא העסקה הטובה ביותר שהם יוכלו להשיג.
"עוד תנאי הכרחי לתוכנית עתידית הוא שגם אם היא לא נראית כרגע מציאותית, אתה חייב להיות שלם איתה אם היא תתממש. אתה חייב להיות שלם עם פשרה, שהיא לא סימטרית אבל עדיין פשרה. המונופול של הביטחון והמעברים יישאר אצלנו, ובשאר הנושאים - כמו מים, קרקע והתיישבות - נשב ונדון עד שנגיע להסכם רצוי. אלה לא בעיות בלתי פתירות, הן לא מתנגשות באינטרסים הקיומיים שלנו".
מה התוכנית אומרת בעצם, בקווים כלליים?
"אני מציע מעין ריבונות משותפת על מרחב יו"ש, ישראלית וירדנית-פלסטינית. הכפרים הפלסטינים יהיו בריבונות ירדנית-פלסטינית, הכפרים היהודיים יהיו בריבונות ישראלית, וחברון היא מצב מורכב שנמצא לו הסדר מיוחד".
כהן-אורגד רוצה לפתח את יו"ש. הוא רוצה לראות צעדים בשטח, כאלה שלא יגיעו מחשיבה לטווח קצר. “הבעיה היא שכיום אף אחד לא רוצה להשקיע ביו"ש, כי 'מחרתיים מוסרים את השטח'. המחשבה שהשליטה באזור היא זמנית משפיעה על ההתנהגות של כולנו היום, והראשונים להפסיד מזה הם הפלסטינים. למשל, עוד מעט יתחילו להפיק גז. למה לא להעביר צינורות דרך יו"ש? למה לא לפתח את האזור? ראיית התמונה הסופית היא לא אוטופיסטית אלא מחויבת המציאות ומחויבת החיים. נכון שזה מסובך, אבל המציאות מסובכת, מה לעשות.
"הנקודה היא שישראל חייבת ליזום. במודל שאני מציע חייבים לטפל מיידית במים, בביוב, בשיקום מחנות הפליטים ביו"ש ובבניית מערכת כבישים מג’נין ועד חברון, שתיצור רצף ותחסוך מחסומים, שהם אחד הדברים שהכי מפריעים לאוכלוסייה הפלסטינית. בנוסף, אנחנו חייבים ליצור כמה שיותר מקומות תעסוקה משותפים, דוגמת אזור התעשייה ברקן.
"מבחינה פוליטית, שתי מדינות ינהלו במשותף את יו"ש - ירדן וישראל. אני לא מקים מדינה שלישית ולא יוצר קונפדרציה, אלא מחיל ניהול משותף פונקציונלי. גם לא מדובר על פשרה טריטוריאלית אלא רק על הסדר מעשי של חלוקת סמכויות. בתוך ירדן יהיה ביטוי פוליטי לגיטימי לאוכלוסייה הפלסטינית שגרה ביו"ש. הם יצביעו פעמיים: לפרלמנט הירדני, ולרשות מקומית פלסטינית, גוף שיחליף את הרשות של היום. לא תהיה חלוקה בין האזורים אלא פתרון שחל על כל השטח. מתוך כך אנחנו לא נספח שום שטח, גם לא את שטחי C. מבחינת התיישבות תהיה עדיפות להתיישבות יהודית בשטחי C ועדיפות להתיישבות ערבית בשטחי A ו-B.
כיום יש הסדר משותף בהר הבית. ירדן מעורבת, וכך גם הוואקף המוסלמי והרשות הפלסטינית. הניסוי הזה לא הצליח. למה לתלות תקוות בערבוב כזה, אבל בהיקף גדול בהרבה?
"הר הבית הוא סופר-קוסמוס מבחינת המורכבות שלו, אבל מיקרו-קוסמוס מבחינת השטח. מה שהיה בהר הבית לאחר מלחמת ששת הימים הוא לא הסכם כפי שאני מדבר עליו, אלא הסרת אחריות וחוסר רצון לממש את הריבונות שלנו. זו לא דוגמה טובה בהכרח, כי זה מקום שמדליק את המזרח התיכון באופן שעשר בארות בדרום הר חברון לא מדליקות. המודל שאני מציע מבוסס על ההנחה ששני הצדדים הגיעו למסקנה שהם רוצים לחיות עם ההסכם הזה. בהר הבית אף אחד לא רוצה לחיות עם ההסכם, ולכן הוא על סף פיצוץ כל הזמן".
למה שהירדנים יסכימו להסדר? גם ככה המלך שם במיעוט והרוב פלסטיני. עכשיו הם גם קלטו מאות אלפי פליטים מסוריה.
"לדעתי לירדן יהיה עניין בפתרון שקודם כול ימנע את קיומה של מדינה פלסטינית חמאסית. מדינה כזו היא איום על ירדן במתכונתה הנוכחית. ראשית, היום אנחנו נותנים לירדן רשת ביטחון. שנית, נציע לירדן גישה לים התיכון והטבות כלכליות, כולל מים, ופתרון בינלאומי של בעיית הפליטים שלהם. הפחד של הירדנים הוא להיראות כבוגדים שמשתפים פעולה עם היהודים. לכן צריך קודם ליצור את העובדות בשטח - כבישים, מים, כלים כלכליים ועוד. אני מודה שיש פה גם בעייתיות מבחינת הירדנים, ואם התוכנית הזו תפורסם מחר בבוקר הם יצאו נגדה באופן חד-משמעי ותקיף".
על רקע המצב הרעוע במזרח התיכון בכלל ובירדן בפרט, האם יש ערך בכלל למסמך שנחתום עם הירדנים, בטח כשהוא כל כך מורכב ומסובך? מבחינת כהן-אורגד זה פשוט: הביטחון, שהוא הדבר החשוב ביותר, נשאר בידינו. אנחנו ממשיכים לשבת על נהר הירדן, ובזכות המונופול על הכוח הצבאי - כוחנו לא יאבד מעוצמתו אם תהיה הפיכה בירדן.
האם העולם יקבל את ההסדר שאתה מציע?
"כדי להטמיע את התוכנית צריך קודם כל להגיע ללב של המרכז הישראלי וללב של יהדות ארה"ב. זה לא תנאי מספיק אבל זה תנאי הכרחי. יש כמה היבטים חשובים: התוכנית מבטיחה את צרכי הביטחון החיוניים שלנו, ומבחינה ערכית היא מעניקה לפלסטינים זכויות פוליטיות".
מה עם בעיית הפליטים?
"אין לנו אחריות על היווצרות בעיית הפליטים, אבל זו בעיה שצריך לפתור. בשטחי יו"ש זו אחריות שלנו ואפשר לפתור אותה די בקלות. הבעיה הגדולה חייבת להיפתר ברמה האזורית. האלוף במיל' גיורא איילנד מציע להוסיף לרצועת עזה שטח מסיני שגדול פי שלושה מהשטח שלה היום, ובתמורה ישראל תעביר למצרים רצועה דקה בקו הגבול הנוכחי והטבות נוספות".
לבסוף אני מבקשת מכהן-אורגד לתת לי את מפת הדרכים שלו להסדר. אף שאיננו מדינאי הוא ממפה את הצעדים באופן די ברור: “ביצוע רב שנתי של בניית מערכת כבישים, מחלפים וגשרים, כשאזור מעלה-אדומים ו-E1 הוא הראשון. זה אינטרס הדדי. שנית, הסדרת המים והביוב תוך יצירת תוכנית עבודה משותפת עם הירדנים ובתקווה גם עם הפלסטינים. צעד שלישי הוא טיפול במחנות הפליטים ביהודה-ושומרון כחלק מתוכנית ארוכת טווח, וצעד רביעי הוא בנייה של אזורי תעשייה משותפים".
כל אלה, מבחינתו, יבנו תשתית לפיתוחו של רצון לחיות יחד באופן נורמלי. מעבר לכך הוא מציע לפעול למציאת גרעיני הידברות פלסטיניים מקומיים, שמבינים שהמצב הנוכחי לא טוב ושאפשר לשפר אותו באמצעות שיתוף פעולה ירדני וישראלי. ההסכמים המקומיים על מים וביוב יוכלו להיחתם עם כוחות שיתוף הפעולה החיוביים, תוך כדי תנועה.
התוכנית של כהן-אורגד מורכבת ומסובכת, ואפשר לזהות בה לא מעט חורים. הוא ליברל אמיתי אבל גם איש ארץ ישראל השלמה, וכששני הערכים הללו מתנגשים הוא מסרב להיכנע לאחד מהם אלא מנסה לגשר ולהגיע לפתרון ביניים יצירתי. ההצעה שלו מבוססת על ההבנה שיש עוד אינטרסים שאפשר לגייס למען השגת פתרון, ושהמציאות כוללת הרבה אפור.
מול המציאות האפורה והפתרונות המוחלטים מדי, אחד העקרונות החשובים לכהן-אורגד הוא השיח: לדעתו חייבים להציג את התוכנית באופן פומבי כדי לדבר על פתרונות חלופיים לאלה ששולטים כיום במערכת המדינית. "כדי להתחיל להתניע מהלך אזורי שהוא לא רק נסיגה ישראלית", הוא אומר, "צריך להתחיל לדבר אחרת, גם בגלוי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם