הפתרונות שלכם: איך מסיימים את העימות עם הפלסטינים?
לקראת סיכום המסע המדיני ביקשנו מהקהל להעלות הצעות ורעיונות נוספים, כדי לפתוח את הראש ולהיחשף לזוויות חשיבה רעננות. הנה שלוש מההצעות המעניינות ביותר
עם כל פרק ופרק שהתפרסם במדור הזה קיבלתי פניות רבות, עם הערות, הארות והצעות. "המסע המדיני" שיצאתי אליו הוא מסע רעיוני, מטרתו איננה לגבש פתרון אחיד ומוסכם, אלא להציג דרכים ואפשרויות, כיוונים ומחשבות. לכן החלטנו לפתוח את הבמה לכמה מהצעות הקוראים. חוכמת ההמונים היא לא סתם קלישאה.
עוד כתבות ב-"מסע המדיני":
- מתנחלים ופלסטינים מציעים: 2 מדינות, מולדת 1
- פתרון פייגלין: ביטול הסכמי אוסלו וריבונות מלאה
- פתרון בנט: עמידה איתנה והשקעות ענק ביו"ש
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
השיח הפומבי הוא נדבך חשוב ביותר בתהליכים ציבוריים - וכך גם במסע המדיני הרעיוני הזה. השבוע נציג שלוש תוכניות שהגיעו מהקהל, וכל אחת מהן מציגה זווית אחרת, מעט שונה מאלה שהציגו המרואיינים שהופיעו עד היום במדור. המטרה היא לפתוח את הראש, עם כמה תוכניות מורכבות שמתאימות למציאות מורכבת. יש לציין שהתוכניות מוצגות בקיצורים הכרחיים: פרטים מלאים, נימוקים ברורים והסברים לנקודות קשות שלא טופלו אפשר להשיג אצל מעלי הרעיונות עצמם – עו"ד מאיר רובין, עדי ארבל ועמיעד כהן.
את התוכנית הזו הציג לי עו"ד מאיר רובין (נריה), מנכ"ל פורום "קהלת". וכך הוא כתב (על דעתו, כמובן, ולא בהכרח על דעת הפורום):
לשם הצגת מתווה לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי במזרח התיכון דרוש מעשה נסים. כפי שאמר דוד בן-גוריון: "בארץ ישראל, מי שלא מאמין בנסים הוא לא מציאותי".
הצעתי היא להקים בשביל תושבי יו"ש ועזה הערבים מדינה ללא ריבונות על שטח. זהו תקדים מבחינת המשפט הבינלאומי, אך אפשר לבססו היטב בתיאוריה המשפטית ובתיאוריה של מדע המדינה. סנוניות ראשונות ליישום הגישה הזאת אפשר לראות בהשתתפותה התקדימית של "נבחרת הפליטים" באולימפיאדת ריו 2016, אף שהיא לא ייצגה אף מדינה - ובאופן אירוני, במידת מה, גם בהכרה שנתנו מדינות רבות וארגונים רבים, כולל בית הדין הפלילי הבינלאומי, לרשות הפלסטינית שאיננה ריבון על שטח כלשהו.
כבר היום, חברות כמו אפל, גוגל ופייסבוק מחזיקות ביותר הון, עוצמה פוליטית והשפעה על המרחב הציבורי מאשר רבות ממדינות העולם. שווי השוק של אפל קרוב לשווי העושר הלאומי של יוון, המדורגת במקום השלושים בעולם במדד העושר הלאומי, תאגידים כמו וולמארט ומקדונלדס מעסיקים יותר עובדים ממספר האזרחים של כחמישים מדינות ריבוניות. דמיינו שתאגיד גדול ישלם סכום נאה לכל אחד מעשרת אלפי תושבי נאורו, מדינה ריבונית החברה באו"ם, כדי שישנו את החוקה שלהם בדרך דמוקרטית ולפי כל הכללים. לפי החוקה החדשה, נציגי התאגיד יורשו לקבוע את החוקים מכאן ולנצח. האם נאורו תוסיף להתקיים כגוף בינלאומי מוכר לאחר הרפורמה, גם אם תשנה את שמה ל-Google State?
דמיינו מדינת איים ריבונית אחרת באוקיינוס השקט, ובה כמה מאות אלפי תושבים - נאמר, איי פיג'י. יש לה מושב באו"ם, קידומת בינלאומית ודרכונים, אבל בגלל עלייה פתאומית של פני האוקיינוס היא עומדת להימחק. ממשלת פיג'י רוכשת חווה רחבת ידיים בניו-זילנד, ומעבירה לשם את אזרחיה. לאחר זמן מה איי פיג'י עוטים כמה מטרים של מי ים, ולמדינה ולאזרחיה אין עוד שטח ריבוני תחת שליטתם. האם פיג'י עדיין קיימת?
אם תשובתכם לשתי השאלות חיובית, חברו נא את שני השלבים וקבלו מדינת תאגיד כהלכתה.
מסיבות מובנות, אזרחי תאגיד יוכלו לשאת נשק ולהפעיל כוח רק בהתאם לחוקי המדינות שהם נמצאים בהן. התאגיד גם לא יוכל לאכוף משפט פלילי משלו. בנסיבות הללו סביר להניח שלא יהיו לתאגיד צבא ומשטרה, אך ייתכן שיהיו לו הסכמים בעלי אופי צבאי או פלילי עם מדינות שונות. מלבד ההיבט הזה, כלל השירותים שמדינות מספקות היום לאזרחיהן יכולים להיות זמינים לאזרחי התאגיד, ישירות או באמצעות הסכמים עם מדינות בעלות שטח.
נשוב למזרח התיכון: מדינת התאגיד הערבית החדשה תקבל על עצמה את הזכויות והחובות של הרשות הפלסטינית ותוכר כחברה בכל המוסדות הבינלאומיים, בתמיכה מלאה של מדינת ישראל. בכפוף לנוהלי ביטחון, אזרחי התאגיד הפלסטיני יוכלו לגור ולעבוד בישראל באופן חופשי, בדומה להסדרים הקיימים בין מדינות האיחוד האירופי, אך יצביעו רק למוסדות התאגיד (פרלמנט, נשיא) ולא למוסדות הישראליים.
כדי לעודד הצטרפות לתאגיד החדש, גם ארה"ב והאיחוד האירופי יצטרכו לאפשר לאזרחיו עבודה ומגורים חופשיים בשטחם. זהו תמריץ משמעותי, ותוצאות הלוואי הסבירות שלו יהיו קיטון מתמיד במספר אזרחי התאגיד שיבחרו להתגורר בישראל. אין כמובן שום מניעה שאזרחי התאגיד יפעלו לרכישת אזרחות מקבילה.
זהו רעיון מרחיק לכת, אבל בהתחשב בהיסטוריה של מבנה הממשל לא מדובר בארץ לא נודעת. בעבר היו משפחה או שבט נוודים, שניהם בלי טריטוריה, ורק אחריהם נוצרו גם הכפר, העיר, אגד הערים, מדינת הלאום בגבולות גמישים או קבועים, ומדינה נטולת לאום בגבולות קבועים. להצעתי, יכולה להתקיים גם מדינה נטולת שטח, שיכולה להיות מדינת לאום או לא, כרצונה.
היתרון לשני הצדדים הוא שישראל תפתור את עניין גבולות הקבע וטענות האפליה, ואילו ערביי יש"ע לא יידרשו להכיר במדינת ישראל או לוותר על שום דרישה היסטורית כתנאי לקבלת מדינת התאגיד שלהם. מרגע שתוקם מדינת התאגיד, מי שירצה להיות אזרח שלה ויעמוד בתנאים שייקבעו ייהנה מכל הזכויות והחובות של אזרח.
בעיות ביטחון כאלו ואחרות יוסיפו להתקיים, אך זהו המצב כיום ברוב חלקי העולם. בכל מקרה התמריץ לטרור נגד ישראל יפחת משמעותית, עם ירידת הלחץ הכלכלי, הפסקת התחושה של הסדרים זמניים וקידום יציבות של קבע. יחי תאגיד פלסטין.
את המתווה הזה הציג עדי ארבל, מנהל הפרויקטים במכון לאסטרטגיה ציונית. אלו דבריו:
את לימודי התואר השני עשיתי במסגרת "ניהול ויישוב סכסוכים". שמה של התוכנית נובע מכך שהאקדמיה טרם הכריעה בשאלת המפתח: האם כל הסכסוכים פתירים? מי שמאמין שכן מבקש לקרוא לתחום הדעת "יישוב סכסוכים", ואילו מי שטוען ההפך מעדיף את השם "ניהול סכסוכים".
השאלה נוכחת בכל דיון על הסכסוך הישראלי-פלסטיני: האם אפשר ליישב את הסכסוך? גם אני, שמזדהה עם אסכולת ניהול הסכסוך, מבין שהעם היושב בציון ודעת הקהל העולמית מעדיפים לשמוע שיש פתרון כלשהו. אין באמור כדי לחייב המצאת פתרון כשאין כזה בנמצא, אך תומכי גישת ניהול הסכסוך בהחלט נדרשים להציג חזון שלאורו ינוהל הסכסוך.
אבקש להציב כמה הנחות מוצא. הראשונה: הסכסוך אינו טריטוריאלי, שכן מהות קיומו של העם הפלסטיני היא שלילת ריבונות יהודית כלשהי בארץ ישראל (וראו שבאורח פלא, הדרישות הטריטוריאליות המקסימליסטיות של הפלסטינים תמיד הוגשו רק לישראל, ולעולם לא ללבנון, לסוריה, לירדן או למצרים). ההנחה השנייה: תפיסת ארץ ישראל השלמה היא לגיטימית ואף רומנטית, אך אינה בעלת חשיבות רבה.
הנחה שלישית: הקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון תפגע דרמטית בביטחון ישראל. הנחה רביעית: העולם המערבי ימשיך ללחוץ על ישראל לתת מענה לסכסוך, ולא יסכים לקבל שליטה ישראלית על אוכלוסייה פלסטינית ללא זכויות אזרח. והנחה חמישית ואחרונה: ערביי ישראל הם חלק ממסגרת הפתרון הנדרש לסכסוך, ולראיה: מנהיגיהם אינם מקבלים את הגדרתם כערביי ישראל, אלא כפלסטינים החיים בישראל.
בהתאם להנחות האלה, אבקש להציב חזון עתידי לישראל. ראשיתו בהחלת ריבונות על מרב השטח באופן הדרגתי, בהתאם לאינטרסים ביטחוניים. המשכו בהענקת אזרחות מלאה לערבים באזורים שיסופחו, על בסיס הסכמתם להיות אזרחים נאמנים. וסיומו בשילובם המלא של ערביי ישראל כאזרחים שווי זכויות וחובות בחברה הישראלית.
הצעד הראשון הוא כינון חוק יסוד מדינת הלאום של העם היהודי, שיאפשר עיגון חוקתי להבטחת צביונה הלאומי של ישראל ויהווה מסר מכריע לערביי ישראל ולתומכיהם המבקשים לפעול להפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית.
בטרם אפרט את ההיבט הטריטוריאלי המוצע, ברצוני לבדל את ההצעה מכמה יוזמות המוצעות כיום. הראשונה היא תוכנית חילופי השטחים של אביגדור ליברמן. תגובת ערביי ישראל להצעת ליברמן מוכיחה שהם מעדיפים להיות חלק מישראל, ומהווה כלי הסברתי חשוב, אך בסופו של דבר היוזמה משלימה עם מדינה פלסטינית.
כמו כן, ייתכן שהפלסטינים ישנו את דרך פעולתם, יאמצו את הרעיון בדרך להקמת מדינה, ואף ימנפו אותו להחלת העיקרון שהרוב הדמוגרפי הוא הקובע את הריבונות. מציאות כזו תאפשר להם לדרוש שגם מרכז הגליל (כ-75% ערבים) ואזורים בנגב יהיו חלק מהמדינה הפלסטינית. התוצאה: חזרה לגבולות תוכנית החלוקה של 1947. כמובן, יש גם בעייתיות במסר עצמו, שמרחיק את ערביי ישראל שכן רוצים להשתלב.
היוזמה השנייה היא של נפתלי בנט, המבקש להחיל ריבונות ישראלית על שטחי C. תוכנית זו עתידה להיתקל בהתנגדות בינלאומית משום שהיא נתפסת כצעד חד-צדדי הכופה אזרחות ישראלית על תושבי C הפלסטינים. בניגוד לכך, העיקרון הראשון בהצעה שלי הוא אזרוח אוכלוסייה פלסטינית בהסכמתם המלאה. מכיוון שהעולם יתקשה לקבל סיפוח חד-צדדי גם של אזורים שבהם מתגוררים יהודים בלבד, אני מציע להתחיל דווקא במקום ללא יהודים: יריחו, עיר שלווה יחסית בת כ-23 אלף תושבים. ישראל תציע לקיים משאל שבו יוכלו התושבים לבחור אם להיות ישראלים שווי זכויות או להישאר במצב הקיים.
יריחו הוא היישוב הערבי הגדול בבקעת הירדן. העיר מבודדת יחסית, תושביה מתונים וכמעט שלא מעורבים בטרור. לא במקרה הסכמי אוסלו נפתחו במתווה "עזה ויריחו תחילה". סיבה אחרת לבחירה ביריחו היא הקביעה שאחד האזורים הראשונים שישראל תספח הוא בקעת הירדן. לאחר קיום משאל ביריחו, נוכל לקדם את אותו הליך סיפוח ביתר קלות גם בבקעה ובשאר אזורי C.
לבחירה ביריחו יש גם משמעות סמלית-מיתית. לפי חז"ל, יריחו היא המפתח לשליטה בארץ ישראל, כאמור במדרש תנחומא: "יריחו היא סוגרה של ארץ ישראל... אם נכבשה יריחו - מיד כל הארץ נכבשת".
ומה אם הפלסטינים לא יסכימו לקיים את המשאל? סביר שזו תהיה דרך הפעולה הנבחרת. במקרה כזה אני מציע לחזור לשאלה שבה פתחתי, ולזכור שבאסטרטגיה של ניהול סכסוך יש יתרון בכך שישראל היא הצד היוזם והפלסטינים הם הסרבנים. עד היום, רק תומכי חלוקת הארץ הצליחו להציב את הפלסטינים בעמדת הסרבנים. המתווה המוצע יאפשר זאת גם למי שמתנגדים לרעיון המדינה הפלסטינית.
את הרעיון הזה העלה עמיעד כהן, מנהל אזור התעשייה מטה בנימין. הנה הצעתו:
אירועי הטרור שזכו לכינוי "האינתיפאדה השלישית" הם הצלחה מסחררת דווקא של מדינת ישראל. ההסתה הנרחבת והמאמצים מצד הרשות הובילו רק קומץ צעירים לטרור קטלני. בלי להתעלם מהנפגעים הישראלים, מי שזוכר את האינתיפאדה השנייה מבין שהציבור הערבי ביו"ש עבר שינוי משמעותי, וכל פתרון שנרצה לקדם תלוי בהבנת המצב החדש בשטח.
ההצעה שלי היא החלת ריבונות מלאה בשטחי יהודה ושומרון ומתן זכויות אזרחיות לערבים, כולל זכות הצבעה. החלת הריבונות תתחיל מלמטה, מניהול חיי השגרה באופן מקומי, תחת המעטפת של החוק הישראלי. מדובר בתהליך של 20-30 שנה, שאינו הופך את המציאות אלא מקדם אותה בהדרגתיות.
האינתיפאדה השנייה הצליחה לרתום אליה רבים מערביי יו"ש. הפער בין החלום שהציבה ההנהגה הפלסטינית ובין המציאות בשטח יצר מתח, שערפאת ניתב בחוכמה למערכת טרור נרחבת. אבל היום ערביי יו"ש כבר ויתרו על החלום הישן. הם מטים את המבט לעיראק וסוריה, ורואים את החלופה לשלטון הישראלי. היא רחוקה מלהיות חלופה קוסמת.
התקווה הכוזבת היא שורש הבעיה, והלקח הוא שאין טעם לקדם את הפתרון דרך חלומות גדולים. התנפצות החלום תמיד תוביל לאכזבה ולאלימות. לכן יש לזנוח את ההצהרות, ולהתחיל בשינוי איטי בשטח.
בספרו "הדמוקרטיה באמריקה", אלכסיס דה-טוקוויל ראה בקהילה המקומית את מוקד ההזדהות החשוב ביותר. יישוב המתנהל בעצמו יוצר מחויבות גדולה של מנהיגי הקהילה לתושבים. המנהיג הנבחר פוגש את התושבים פנים אל פנים ומפתח מחויבות לסביבתו. אם הדבר נכון לאמריקה, הוא נכון עשרת מונים לחברה הפלסטינית השבטית באופיה. החטא של הסכמי אוסלו היה ייבוא מנהיגים שטובתם האישית חשובה להם, ולא טובת המקומיים. מבחינת המנהיגים הללו, הפנייה לנתיבים קיצוניים הייתה חסרת סיכונים אישיים. לכן ההשקעה של חמאס בקהילות המקומיות הקנתה לו פוטנציאל גבוה להתחזקות.
ישראל צריכה למנף את מארג הזהויות הזה לטובתה, דרך השקעה בתשתיות ובהנהגות המקומיות. אין צורך להפיל את הרשות, אך יש להשקיע בקשר ישיר עם המנהיגות המקומית ולהתנות מימון וסיוע בשקט בטחוני ובסדר ציבורי. יש לחזק את התשתיות הציבוריות, הפיקוח העירוני וגביית המסים באופן שיעלה את רמת החיים. זהו תהליך ארוך שיש להחיל בהדרגה - במזרח ירושלים, בשטחי C ולאחר מכן בשטחי B ו-A. הצלחתו תוביל להשלטת ריבונות ישראלית בפועל.
מבחינת הכלכלה, הפלסטינים תלויים בישראל. הם מחזיקים ב-100 אלף אישורי עבודה בתוך הקו הירוק ובכ-50 אלף אישורי עבודה ביו"ש. הכלכלה היא מניע מרכזי במפת האינטרסים, ולישראל יש השפעה קריטית על אופיה. עידוד התעשייה ביו"ש דרך הקמת מפעלים פלסטיניים באזורי תעשייה משותפים, תוך קידום חינוך מקצועי (גם לנשים), יהווה גורם מכריע ביכולת של החברה הערבית להתקדם.
ריבונות אינה תוצר של חוקים והצהרות, אלא נובעת מסדרים אזרחיים בשטח. בחלקים גדולים של יו"ש (כמו בגליל ובנגב) מדינת ישראל אינה שולטת בפועל. ריבונות נוצרת דרך פינוי זבל, פיקוח חנייה ויכולת לפנות לרשות מוסמכת כשדרוש סיוע והגנה. צה"ל הוא צבא טוב, אך ביהודה ושומרון הוא הבעיה ולא הפתרון. צבא אמור לדעת להגן ולכבוש שטחי אויב ולא להחיל ריבונות. השימוש בצבא מחזק את התודעה שאנחנו לא הריבון. את צה"ל יש להחליף בהדרגה בגופי משטרה, כגון מג"ב. גם כאן, הצהרות רק יזיקו וביצוע שקט והדרגתי יועיל.
באותה צורה צריך להיבנות היחס לגורמים שליליים בשטח. זורק אבנים איננו טרוריסט אלא פושע. הוא פועל על רקע אידאולוגי לאומי, אך נמצא בסביבה ללא סדר ציבורי שמעודדת פעילות עבריינית. כשהמטרה ישראלית, הפעילות העבריינית הזו נתפסת כלגיטימית. אבל אם הריבונות תורגש בכל תחומי החיים הנורמליים, זריקת אבנים תהיה מהלך מורכב הרבה יותר. החלת ריבונות תגרום לדעיכה ב"טרור" העממי. נגד הטרור המאורגן, כמובן, יש להילחם בכל הכוח.
את הקרקעות ביו"ש יש להסדיר דרך רישום בטאבו - תחילה רישום של אדמות המדינה, ולאחר מכן של הבעלות הפרטית בסביבות היישובים הישראלים. התהליך ייעשה בהדרגתיות, ימנע סכסוכי קרקע בגלל היעדר רישום מסודר, ויאפשר רכישת קרקעות מסודרת.
המהלכים הללו אינם פתרונות קסם, אך הם יכולים להוות את תחילתו של תהליך נורמליזציה איטי הדרוש להשגת ריבונות דה-פקטו. הבעיה איננה אצל הערבים אלא תלויה ביחס שלנו לשטח שבשליטתנו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם