מתנחלים ופלסטינים מציעים: 2 מדינות, מולדת 1
יוזמת "שתי מדינות, מולדת אחת", המשותפת לישראלים ולפלסטינים, קוראת לקונפדרציה שתנהל שתי מדינות עם אזרחויות נפרדות אבל חופש תנועה, מגורים ועיסוק לכול. איך זה יעבוד, ולמה השמאל הקיצוני עלול להתנגד לזה יותר מהמתנחלים?
תוכנית המדיניות של השבוע היא לא יוזמת ימין. התאגדו סביבה אנשי שמאל רדיקלים, אנשי ימין וערבים. מי שמציגים לי אותה הם פרופ' אורן יפתחאל, פעיל שמאל מוכר ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון; מירון רפפורט, עיתונאי המגיע ממחוזות השמאל; ואליעז כהן, משורר ועורך, תושב כפר עציון.עוד בסדרת "המסע המדיני":
- אין מדליה: בולדר הפסידה בבית הניחומים והודחה
- דיווח על פצצות התקבל, שני מטוסים נחתו בבריסל
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אנחנו יושבים בחצר מסעדה בבית ג'אלא, רגע אחרי שסיימו עוד אחד ממפגשי ההידברות שלהם עם הצד הערבי. את הניצוץ בעיניים שלהם אפשר לראות מרחוק, וכך גם את הרצינות. דוגמה אחת לכך היא שהם מממנים את עצמם ולא מוכנים לקחת מימון זר, אף שהוצע להם לא פעם.
היוזמה נקראת "שתי מדינות, מולדת אחת", ומציעה מבנה של שתי מדינות, ישראלית ופלסטינית, המבוססות על גבולות 1967 – בעיקר בגלל מסגרת החוק הבינלאומי, שתעניק תוקף ויציבות - אך במערכת של גבולות פתוחים. מעליהן תיבנה מערכת שלטון קונפדרטיבית, הקובעת את המסגרת המשותפת.
"היוזמה התחילה לפני ארבע שנים, במפגש עם עאוני אל-משני מדהיישה. היא נולדה מתוך המשבר של 25 השנה האחרונות, העובדה שהלכו בנתיב מסוים והוא לא הצליח", רפפורט מתייחס לאוסלו. "אנחנו סוברים שרעיון שתי המדינות הקלאסי קשה לביצוע, ושמדינה אחת היא פתרון לא ישים ולא טוב. בפגישה הראשונה של היוזמה הסכמנו על חמש נקודות שעומדות עד היום. ראשונה, אנחנו בעד שתי מדינות ריבוניות. שנייה, הארץ משותפת לכולם ופתוחה לכולם.
"שלישית, דרוש מנגנון משותף שינהל את המדינות. רביעית, ירושלים תהיה עיר משותפת ולא מחולקת. ואחרונה, חייבים לתקן את עוולות העבר מ-1948 בלי ליצור עוולות חדשות. זו ארץ משותפת, והפתרון צריך להיות שוויון. אנחנו לא יכולים להתעלם מהקשר ההיסטורי של היהודים לחברון ובית-אל, וחייבים להבין שבעיני הפלסטינים כל הארץ היא פלסטין, כולל יפו ועכו".
"אנחנו מנסים לרבע את המעגל", אומר יפתחאל. לדעתו היוזמה אינה פוסט-לאומית, אלא ההפך. "יש שתי זכויות מתנגשות: הגדרה עצמית ומולדת אחת. יש תקדימים בעולם שבהם המולדת משותפת והריבונות מוגבלת: האיחוד האירופי, בלגיה, בוסניה".
רפפורט: "באיחוד האירופי כל עם ממשיך לשמור על הזהות והריבונות שלו, ויש שלום".
כל יושבי השולחן מסכימים שתהליך של יצירת מערכת כזאת יהיה ארוך והדרגתי, לדורות, ורק כך הוא יוביל לפתרון קבע. "אנחנו מדברים על המעבר מפחד ויאוש, שמנהלים אותנו כיום, לפתרון של אמון", אומר כהן.
איך תיראה המציאות בעוד חמישים שנה?
רפפורט: "החלום הרחוק באמת הוא שהקונפדרציה תתרחב ותכלול את ירדן, לבנון וסוריה. החלום הקרוב הוא יצירת מרחב ישראלי-פלסטיני משותף בין הירדן לים. אפשר ליצור זהות משותפת מתוך היבדלות, וזה החזון שלי. בבתי החולים בישראל, למשל, הכוח של האנשים מנצח למרות הפוליטיקה, שפועלת נגד הקירוב. תארי לך מה יהיה כשהפוליטיקה תהיה בעד. אנחנו מדברים על חופש מגורים ותנועה, תוך שמירה על זכויות אדם".
אנחנו עוברים על הסוגיות הרגישות ביותר: פליטים, ירושלים והר הבית, ביטחון. לרוב הסוגיות יש להם תשובות - מלבד להר הבית - אבל לא כל התשובות ינעמו לאוזן הישראלית. לטענתם כולן מוסכמות גם על הצד הערבי ביוזמה, וכולן קריטיות לפתרון ארוך טווח.
ערבי מבית-ג'אלא יוכל לחיות בחולון?
רפפורט: "כן. הוא יהיה אזרח פלסטין ויגור בחולון. והיהודי יכול לגור בשכם. בדיוק כמו באיחוד האירופי. בשמאל יהרגו אותי, אבל אני מכיר בקשר העמוק בין העם היהודי לחברון, ובאנו לכאן כדי להיות בחברון לא פחות מבתל-אביב. חשוב שיהודים יחזרו לחברון, אבל הם לא צריכים להיות שליטים, לא צריכות להיות להם זכויות יתר. לא תהיה נהירה, כפי שעד 1989 לא עברו מאות אלפים לתל-אביב, למרות שהפלסטינים לא היו צריכים אישור כדי להיכנס לישראל. כל מדינה תוכל לסגור את הגבול שלה, אבל יהיה לזה מחיר".
"בבוסניה יצרו מעין קונפדרציה - לא הצלחה גדולה, אבל זה עובד", יפתחאל מביא דוגמה מאירופה. "בהתחלה היו גבולות קשיחים, היום הם רק על המפה. סראייבו משותפת, הכלכלה משותפת, העניינים נרגעו. אין בבוסניה הצפה של לאומים. גם באירופה, למרות האיחוד, פחות מאחוז אחד מהאוכלוסייה עברו אל מחוץ למדינתם. רגיעה כזאת היא התרחיש הפחות אופטימי שלנו, כי אנחנו לא יוצרים כאב של עקירה".
כהן ממשיך את הקו: "אנחנו מאפשרים את הקשר לארץ-ישראל. תהיה הכרה של הצד השני, כמובן לפי החוקים של המדינה הפלסטינית, אבל אנחנו לא זורקים את הישראלים במדינה מבודדת, כי תהיה מעטפת של קונפדרציה".
רפפורט: "אנחנו מדברים עם הצד השני, בניגוד לרוח הכללית היום שהתייאשה מדיאלוג. פתרונות ההפרדה של השמאל לוקחים למתנחלים את הבית, הסיפור והזהות, וגם את הריבונות. אנחנו אומרים: לא תהיו ריבונים, אבל תישארו בבית".
אתם פותחים את הגבולות למיליוני פליטים ערבים?
"אנחנו מדברים על שיבה מדורגת ומוסכמת", פותח כהן. "תהיה הדדיות, כל פליט שיחזור יהיה אזרח פלסטין ותושב ישראל".
רפפורט ממשיך: "לא יהיה פתרון קבע בלי התייחסות רצינית והוגנת לסוגית הפליטים. גם אם נכפה שתי מדינות, זה יישאר פצע פתוח והאלימות תימשך. הפליט לא יחזור עם המפתח הביתה, אבל הוא יוכל לגור איפה שירצה, לחדש את הקשר עם משפחתו ועם הארץ, וזה יכול להיות מענה". הוא מודע לרגישות מבחינת הציבור בישראל, וחשוב לו להסביר מדוע לשיטתו לא תהיה הצפה של תנועת פליטים אל תוך ישראל הקטנה. "כמה יהודים יש בעולם?", רפפורט מביא אותנו כדוגמה. "האם כולם מגיעים? עדיין לא הצלחנו להביא יותר מחצי מהם, למרות שישראל היא מדינה משגשגת".
יפתחאל: "מחקרים מראים שרוב מי שיגיעו יהיו פלסטינים מסוריה ולבנון. ההערכות הן לא יותר מחצי מיליון. ואנחנו מדברים על הדדיות: מספר הפלסטינים בישראל יהיה שווה למספר הישראלים בפלסטין".
האם למדינה הפלסטינית יהיה צבא?
כהן: "הם מדברים על כוח ביטחון פנים".
יפתחאל: "המכון למחקרי ביטחון לאומי מצא שבהרבה היבטים זה עדיף על פתרון שתי המדינות. בבקעת הירדן יהיה כוח משותף, הגבולות החיצוניים יהיו קשיחים והפנימיים יהיו פתוחים".
רפפורט: "לפלסטינים יש כוח אחד: כוח הסירוב והלגיטימציה. אם תהיה ברית ביטחונית לשתי המדינות, לעולם לא יהיה להם כוח ממשי שיכול לכבוש".
למה לא? תראו מה קרה בעזה: חמישים יום התמודדנו מול צינורות ומנהרות.
רפפורט: "נכון, ואין שם צבא. בעזה, כל עוד לא נפתר הסכסוך במהותו, כשיש 1.8 מיליון פליטים שרואים את הכפרים שלהם במשקפת, אז גם באמצעות מרגמה אפשר לשתק את החיים בישראל. רק שיתוף פעולה המבוסס על אינטרס משותף יביא שקט".
כהן: "שאלנו את השותפים הפלסטינים שלנו. הם אמרו: 'בכסף של טנק אחד נעדיף לבנות בית ספר'".
אבל היום הכסף בעזה הולך לבניית מנהרות, לא לבתי חולים.
יפתחאל: "נכון, אבל זה חמאס. השותפים הפלסטינים שלנו אומרים שחמאס ינצח בבחירות המקומיות הקרובות ביו"ש, כי הרשות חלשה ולא מביאה הישגים. אם תיווצר פה מדינה פלסטינית לפי כל מודל אחר, חמאס יעלה לשלטון ויהיו טילים על תל-אביב. רק המודל שלנו יביא ביטחון".
הביטחון יתחזק באופן הדרגתי ואף פעם לא יהיה הרמטי, אבל מרגע שנוציא את השורש לטרור – לטענתם, עניין הזכויות והמדינה - הטרור ידעך. "צפון אירלנד היה הגבול הכי מפחיד בעולם, עם טרור במשך למעלה ממאה שנה, אבל הטרור דעך כי עקרו את השורש שלו", אומר יפתחאל. לטענת רפפורט, דוגמה לכך היא ההבדל ברמת הטרור בין ערביי יו"ש לערביי ישראל: "השליטה שלנו על החיים שלהם היום היא מוחלטת. עניין התנועה והמחסומים הוא קריטי. מרגע שנעניק זכויות זה ייראה אחרת".
"ירושלים היא בירה אחת, עיר משותפת בעלת מעמד מיוחד", אומר רפפורט. שלושתם מציגים דוגמאות מהעולם לבירות מעורבות, ובהן גם בריסל. האווירה מתחממת כשמגיעים להר הבית. רפפורט: "העמדה הרשמית של התנועה היא שאין הסכמה על הר הבית. צריכה להיווצר רמה גבוהה של אמון, שכרגע אינו קיים".
"לדעתי חייבים לדבר על הכול, אין טאבו", אומר כהן, שמבקש להדגיש שעמדתו היא לא העמדה הרשמית של היוזמה. "השותפים הפלסטינים שלנו אמרו: 'ניאבק על זכותך להתפלל בהר הבית'. בתור אדם מאמין שמחובר להר הבית, אני אומר: ברוך השם שאין ליהודים זכויות, כדי שזה יעורר אותנו מוסרית להבין שאנחנו במרחב של אי שוויון ברמת הזכויות. אנחנו שולטים בעם אחר. אני שמח שיש מקום אחד קטנטן בארץ ישראל שבו אנחנו לא הפריווילגים אלא האנדרדוג. אולי זה יפקח לנו את העיניים, מצד המוסר היהודי. ההשפלה שאני עובר בהר הבית היא בזעיר אנפין מה שפלסטיני עובר במעבר במחסום".
איך יחיו זו לצד זו חברה דמוקרטית וחברה לא-דמוקרטית?
רפפורט: "שאלה טובה. במסמך כתוב ששתי המדינות יהיו דמוקרטיות, ויש לנייר חשיבות אבל היא לא מוחלטת. עם זאת, החברה הפלסטינית היא החברה הכי דמוקרטית מכל החברות הערביות במזרח התיכון. הם אומרים לנו שהם רוצים ללמוד מאיתנו מהי דמוקרטיה".
כהן: "כרגע אין מה להשוות בין שתי החברות, אבל החברה הפלסטינית עוברת שינוי. בעיקר בקרב הצעירים".
מה האחיזה של הרעיונות שלכם בקרב החברה הערבית?
"אני דובר ערבית", מעיד רפפורט. "שוחחתי עם מאות פלסטינים. את התוכנית עצמה הם יקבלו מחר, אבל הם פשוט לא מאמינים שאנחנו רוצים שלום".
שלושתם אומרים שיש משבר אמון גדול בין העמים, אבל שומרים על אופטימיות. "אין לנו לחץ של פוליטיקאים", אומר כהן. "אנחנו באים מלמטה, עברנו משפה של הסכמים לשפה של הסכמות. הגרעין המייסד הערבי של היוזמה מכנה את עצמו 'מועדון ה-10', כי הם ישבו עשור בכלא הישראלי - חשוב להדגיש: בלי דם על הידיים - אבל זה נותן להם תוקף וכבוד בחברה שלהם. חלקם עובדים במנגנוני הרשות, ויש להם כוח עמידה ומעמד. הם אומרים: 'אין לנו רצון לראות עקירת יישובים, אתם הבאתם את זה על עצמכם'. יש להם אינטרס להוכיח שהם מסוגלים לשמור על זכויות היהודים אצלם.
"בחברה הפלסטינית ההתקדמות איטית ממה שהיינו רוצים. רואים מגמה וכיוון, אבל זה עדיין לא מספיק לצערי. לקראת סוף אוגוסט יתקיים הכנס הפומבי הראשון שלהם ברמאללה, וגם אנחנו נהיה שם. עברנו תקופות קשות ביוזמה - חטיפת הנערים, צוק איתן, גל הטרור - והיא שרדה את האתגרים ואף התחזקה. אנחנו וגם הפרטנרים שלנו מאמינים ברעיונות שלנו, למרות האתגרים והמורכבות, וממשיכים בשותפות".
לכהן יש מסר לסיום. "לקח לי הרבה זמן לעכל ולהוציא מהפה את המושג 'מדינה פלסטינית'. היו לי שיחות רבות עם אורי אליצור ז"ל, ולמדתי ממנו שאת הדברים צריך להגיד באומץ, לשים אותם על השולחן. הוא אמר שהאנומליה הזו היא לא מוסרית, לא יהודית ולא תחזיק מעמד, ולכן הוא התאמץ על הרעיון שלו. הוא לא הלך איתי עד הסוף, בגלל העניין של 'מדינה פלסטינית'. הקונפדרציה היא המימוש הרשמי המדינתי של הקשר של כל יהודי לארץ, וכך גם מבחינת הצד הערבי. זו סינרגיה, שותפות. במקום 'ארץ ישראל שייכת לעם ישראל', 'עם ישראל שייך לארץ ישראל".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם