העולם היה מסתדר נפלא גם בלי בוב דילן
מה גורם לאדם להחליט שהוא שם פס על הכרה בינלאומית? גלונים של תעופה עצמית וחברה שסוגדת למוזיקאים יותר מאשר לאלו שבאמת משנים את העולם
בוב דילן לא עונה לטלפון. יש לו זמן, לבחור, שיסגור במאי הקרוב 76 אביבים. השוודים יחכו, כמו שהקהל הישראלי חיכה שיואיל בטובו לעלות לבמה בביקורו האחרון בישראל.
רצה הגורל וזכיתי לקחת חלק בהיסטוריה, או שמא יש לומר ההיסטריה הישראלית שנרשמה סביב בואו לארץ הקודש אי אז ביוני 2011. אצטדיון רמת־גן כולו הועמד לכבודו של המלך האב, הראשון לשמו, ככל שניתן להתייחס בכבוד לאדם שאימץ לעצמו שם אוניברסלי כדי לטשטש את זהותו היהודית. על רחבת הדשא ממול הבמה מוקמו הפרוטקציונרים, הסלבים והעשירים שיכלו להרשות לעצמם כרטיס באלף שקל, ואילו אנו, האספסוף המוזיקלי, קיבלנו את היציעים הרחוקים. כדי שנרגיש בכל זאת חלק מהאירוע הועמדו לכבודנו שני מסכי ענק ורמקולים שדרכם יכולנו לצפות בדילן ולהאזין לו, ובאמת שהכול היה נסלח אם אפשר היה לכנות את הפעולה הזאת "להאזין".
בוב דילן. ''גלונים של תעופה עצמית''.
צילום: AFP
מדובר, ללא ספק, ב־450 השקלים המיותרים ביותר שהוצאתי בחיי. שירה בציבור עם עינת שרוף בגנקי הייתה מספקת יותר מאותו ערב מבוזבז, שבו התאמצנו בכל כוחנו ליהנות ללא הצלחה. במשך כל ההופעה דילן לא החליף מילה עם הקהל. לא שלום, לא ערב טוב ישראל, אפילו לא תודה. מתוך רפרטואר של מאות שירים בחר לבצע רק 15, ואת רובם התקשינו לזהות מרוב שזייף אותם. זה היה מפגן מרהיב של אנפופים וגמגומי משפטים, חלקיקי מנגינות שהתאחדו לכדי קקופוניה אחת גדולה.
"המבקרים הולכים לכתוש אותו מחר", אמרתי בביטחון לבן זוגי בזמן שפילסנו את דרכנו לעבר היציאה. אבל למחרת בבוקר, מדורי המוזיקה התמלאו בביקורות משבחות, ולרגע תהינו אם אכן השתתפנו באותו מופע. רק בלוגר אחד אמיץ העז לומר את מה שכל יושבי היציעים חשבו בשקט: שדילן מזלזל בקהל שלו, שלפעמים צריך לדעת מתי לתלות את המיקרופון, ושאת האגדה המוזיקלית הזו עדיף לשמוע בבית.
לכן לא באמת מפתיע שבוב דילן לא עונה לטלפון. גם לא מפתיעה המהירות שבה מעריציו נחלצים לגונן על האקט המתריס, ואף לראות בו סוג של מגניבות או פאסון.
מבחינתם, אלו בכלל השוודים שצריכים להגיד לו תודה על ששמו נכרך במוסד הארכאי והמעונב הזה ושיווה לו למשך מספר ימים אצטלה עדכנית ורלוונטית.
אבל בואו נעשה קצת סדר במדד מעצבי ההיסטוריה: בוב דילן כתב פזמונים נפלאים, הוא שינה את מפת המוזיקה האמריקנית, הייתה לו יכולת מופלאה לפרוט למילים ולמנגינות תהליכים תרבותיים ופוליטיים שטובי הנואמים לא יכלו להם, אבל העולם היה מסתדר ממש סבבה גם אם הוא לא היה נולד. הוא אולי היה פחות צבעוני, ומשהו בילדות שלנו היה חסר, אבל מישהו אחר היה כנראה תופס את מקומו. לחשוב שהוא יותר גדול מהפרס שאותו הוא מקבל - בזה יכול להאמין רק מי שחי ביקום שסוגד למוזיקאים ולאנשי קולנוע יותר מלאנשי המדע והטכנולוגיה שבאמת משנים את העולם.
פעם הגיבורים של האנושות היו אדיסון וטסלה, ניוטון וגלילאו. היום מספיק לכתוב כמה שירים טובים כדי להיכנס לפנתיאון. גם אם מתעלמים מהשאלה האם נכון להכניס את פועלו של דילן תחת קטגוריית הספרות (או כפי שהגיב לכך בחיבה הסופר גארי שטיינגרט כשצייץ בטוויטר: "אני לגמרי מבין את הבחירה של ועדת נובל, קשה לקרוא ספרים"), וגם אם נאמר שבסדר, העולם התקדם, והאסתטיקה והריגוש מעניינים לפעמים יותר מהשאלה מי ימצא תרופה לסרטן - עדיין לא ברור מה גורם לאדם להחליט שהוא שם פס על הכרה עולמית, גם אם מפונפנת משהו. צריך בשביל זה גלונים של תעופה עצמית, וזה כנראה באמת מה שבוב דילן מרגיש כלפי עצמו. שהוא יחיד בדורו. שמותר לו לעלות על במה ולתקוע אצבע משולשת בתוך העין של הקהל שלו. שהוא מעל הטבע, מעל המוזיקה, מעל הצורך להוכיח משהו למישהו.
הבה נדבר על שותפיו של דילן לפרס לאורך ההיסטוריה: אלכסנדר פלמינג, מגלה הפניצילין, שהציל מיליארדי בני אדם שאפילו לא נולדו; וילהלם קונרד רנטגן, שהיה הראשון להשתמש בקרני ה־X; מרטין לותר קינג, שמאבקו החברתי הוביל לסדרת חקיקות נגד אפליית השחורים בארה"ב - רשימה ארוכה ומכובדת של אנשים שהצעידו את העולם קדימה ושינו את גורלם של מיליארדי אנשים. כולם ענו לטלפון או למברק למרות עיסוקיהם הרבים. ואם הם מצאו לנכון לענות, גם בוב דילן יכול.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם