באיזו זכות מנציחים את גנדי בשער הגיא?
החלטת הממשלה לקרוא למרכז המבקרים בשער הגיא על שם זאבי מעתיקה לראשונה את הדורסנות הכוחנית למרחב ההנצחה הממלכתי המקודש ביותר. הממשלה שמופקדת על הנצחת חללי צה"ל מחללת בפרהסיה את זכרם ופורצת פרצות להנצחת תאבי פרסום ורודפי כבוד
משחר ימי הציונות, הציתה סוגיית ההנצחה לא מעט מלחמות עולם במסדרונות הסוכנות היהודית ובפרוזדורי הוועד הפועל. מפעלי ההנצחה הראשונים היו פרסונליים במובהק והעלו על נס את דמויותיהם של הוגי חזון התחייה הלאומית (הרצל, פינסקר), מהטעם הפשוט שחלוצי היישוב החדש היו צעירים מידי מכדי להשתבץ בקטגוריות הנצחה קולקטיביות של "ראשוני" ו"מכונני". איכרי מושבות הבארון היו שקועים בקשיי הישרדות, 66 המשפחות של מייסדי תל-אביב עדיין לא ידעו שהן כאלו והתנועה הקיבוצית טרם קמה. ומשעה שהאלמנט הפרסונלי משל בכיפה, שבה לסורה תורפת ההשתוקקות לתהילת עולם של פרנסי יהופיץ.בשורת "הצנועים הידועים", שהכתיבו דיקטטים לא-מרומזים בעליל לרימום שמם ופועלם, בלטו מאיר דיזנגוף (ש"מועצת העירייה החליטה לנטוע לכבודו את גן מאיר") ומנחם אוסישקין, יו"ר הקק"ל (שנאבק לקריאת ה'מצודות' בגליל העליון על שמו). לימים השתכללה תעשיית השנור היישובית, ולמרות השדרוג הסרקסטי שהקנה אפרים קישון לתופעה זו בסאלח שבתי, הזכויות על פטנט זה לא רשומות על שמו. היוצא מהכלל היה ד"ר חיים בוגרשוב שסירב לדרישת תושבי תל-אביב דלי האמצעים לקרוא לרחוב שהקים למענם על שמו. משנדחתה התנגדותו החליף את שמו ל"בוגר" (עד היום קבוע שלט מול הדיזנגוף סנטר – "רחוב בוגר").
רחבעם זאבי. ''לא היה לו קשר כלשהו לחזית זו בתש''ח''.
צילום: אריק סולטן
מפעל ההנצחה היישובי הראשון היה הוצאת ספר 'יִזכֹּר' ב-1911 לנופלי ארגון 'השומר' ('מצבת זכרון לחללי הפועלים העברים בא"י'). עם התלקחות העימות הלאומי, מאורעות הדמים, המערכה לעצמאות, ומעל כל אלה – השואה, נטען מפעל ההנצחה בחותמו של רעיון צידוק הדרך הציונית והדבקות בהגשמתה. במאבק על ההתיישבות בספר (חומה ומגדל, י"א הנקודות בנגב) נקראו קיבוצים רבים על שם הנופלים, וי"א באדר היה יום הזיכרון של היישוב העברי כולו. עם קום המדינה נקראו אין ספור רחובות וכיכרות על שם הנופלים. במרוצת השנים התעצבו דפוסי הזיכרון הממלכתיים בחוקי הכנסת, ברוח המסורת היהודית מקדמת דנא ובערכי התרבות העברית החדשה. לראשונה יכלו יהודים להנציח את זכר נופליהם בשטחים פתוחים – בגנים לאומיים, בשמורות טבע, בחופי הים ובאנדרטאות במתחמי ספורט ונופש פעיל.
כל הממשלות לדורותיהן הקפידו בחומרה יתרה ובחרדת קודש לא לחלל את מקדשי המעט להנצחת קורבנם של הנופלים במערכות ישראל. בעיסוקן בהנצחת חללי צה"ל וכוחות הביטחון השכילו ממשלות ישראל להתעלות מעל המאבקים הפוליטיים והיריבויות האישיות.
ירושלים, יצחק רבין, משה דיין, עוזי נרקיס ורחבעם זאבי
צילום: במחנה
לאחר רצח יצחק רבין החליטה הממשלה להנציחו בפארק ההררי בדרך לירושלים, במרחב הלחימה של חטיבת הראל שעליה פיקד במלחמת העצמאות. רפאל איתן, שר החקלאות בממשלת נתניהו הראשונה, מינה צוות הקמה למרכז מבקרים לזכר מלווי השיירות בחאן הטורקי הנטוש בשער הגיא. מרכז המבקרים נועד להנציח את זכרם של הלוחמים שחירפו נפשם במאבק המכריע ביותר לפריצת הדרך לירושלים בגורלית במלחמות ישראל. מרבית מלווי השיירות היו מחטיבת הפלמ"ח הראל ששכלה 431 מלוחמיה בקרבות העקובים מדם שחרצו את גורל ירושלים. צוות ההקמה גיבש את תכניו האוצרותיים של מרכז המבקרים והחל בהקמתו, אבל בגלל הרחבת כביש 1 הוקפאה הקמת האתר.
בשנת 2011, במלאת עשור לרצח רחבעם זאבי, החליטה הממשלה לבטל את ייעודו המקורי של מרכז המבקרים, ולהסבו להנצחת זאבי, שלא היה לו קשר כלשהו לחזית זו בתש"ח. החלטת הממשלה הפרה ברגל גסה את המסורת הנוהגת בהנצחה הממלכתית של הנופלים במערכות ישראל ומהווה תקדים בוטה למסחרה שרירותית בתחום רגיש זה. מחר יתחשק למישהו להאדיר את שמו של אלוף או שר שנהרג בתאונה בעת שירותו על חשבון "נתח" בגן הבנים בפארק הירקון; ומכאן קצרה הדרך להרחבת היריעה ולהגמשתה ל"אישי ציבור" במתחמי ההנצחה ברשויות המוניציפליות, ולהנצחת יקירי הטייקונים על חשבון חללי מבצעים ששמם נדחק ונשכח
שיירת טנקים מחטיבת השריון 10- הראל. ''התעלמות מבקשתם הנחרצת של אחרוני מפקדי הפלמ''ח להנציח במרכז המבקרים את זכר חבריהם לנשק''.
צילום: אלכס אגור, עיתון 'במחנה'
החלטת הממשלה לקרוא למרכז המבקרים בשער הגיא על שם זאבי מעתיקה לראשונה את הדורסנות הכוחנית למרחב ההנצחה הממלכתי המקודש ביותר. הממשלה שמופקדת על הנצחת חללי צה"ל ומערכות ישראל מחללת בפרהסיה את זכרם ופורצת פרצות להנצחת תאבי פרסום ורודפי כבוד.
שליש מלוחמיה של חטיבת הפלמ"ח הראל נהרגו בקרבות מלחמת העצמאות. רבים-רבים מחבריהם לנשק הלכו לעולמם. ממשלת ישראל תישא לדיראון עולם את חרפת קלונה אם תתעלם בשרירות אטומה מדרישתם הנחרצת של אחרוני מפקדי הפלמ"ח – ישעיהו גביש, צביקה זמיר, עמוס חורב, אליהו (רעננה) סלע, חיים גורי – להנציח במרכז המבקרים את זכר חבריהם לנשק שהקריבו נפשם למען פריצת הדרך לירושלים הנצורה.
ד"ר ניר מן הוא היסטוריון ועורך כתב העת "עלי זית וחרב"
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם