נשות קבע, מותר לכן להיות חלשות. תנו לעזור
מותר לכן להודות שקשה, לבקש עזרה, אפילו להתפרק לפעמים. זה לא אומר שאתן מחלישות את האיש שלכן, שאתן לא חזקות בעורף. מכתב פתוח לנשות הקבע
התחתנת עם הצבא. הייתם נורא צעירים, או שלא. הוא אמר לך שהוא רוצה קריירה צבאית, ובבת אחת, או שמא אחרי היסוסים רבים, נסחפת איתו בתחושת שליחות מקודשת. יש משהו כל כך אצילי וממלא במשמעות, בקבלת ההחלטה שהחיים של המשפחה שלנו, של הבית שלנו, יהיו מעֵבר. חיים ערכיים, למען מטרה גדולה יותר, יציאה מאזור הנוחות הבורגני של כוורת איקאה, בלי לזלזל. אז החלטת, והוא לקח אותך לשבתות אצל חברים, שתראי ותרגישי. ערכו איתך שיחות הכנה, היו גם כאלו שהזהירו ואמרו לך שזה לא פשוט ושזה לא חיים. עליהם את אפילו כועסת, גם עד היום. והתחתנת איתו באהבה גדולה ושלמה.
אף אחד לא יכול להכין אף זוג לנישואין, ושום דבר בעולם לא יכול להכין אדם להורות. אף מילה או תמונה או סרט לא יכולים להסביר לאדם איך זה פתאום להיות אחראי ב־100 אחוז למישהו אחר. להבין שמרגע לידת הילד הראשון ועד 120, יש יצורים קטנים או גדולים, חמודים או מעצבנים, מעניקים נחת או קשים - שתלויים רק בך. אף שבת שעשית אצל אחרות, ואפילו אם גם גיסתך נשואה לאיש צבא קבע, כלום לא יכין אותך לשוק של החיים האלו.
מהצד אתן נראות לי תמיד כאלו אצילות. חזקות. לא נשברות, לא מקטרות. ואני לא מאמינה לזה. אני שמתי לעצמי מטרה בחיים: להוציא את הקושי, לדבר עליו, לצעוק אותו, לכתוב עליו, לשחרר אותו ואז לחזור ולבחור שוב בחיים האלו. אני אוהבת את הילדים וסובלת מהילדים. אני רוצה עוד אחד וצועקת: מי אמר שצריך כל כך הרבה.
משכתי אחריי כל כך הרבה אמהות ששמחו להודות - אנחנו לא מושלמות. כן, אנחנו נראות כמו מטורפות, בעיני הילדים, בעיני הבעלים שלנו ובעיקר בעיני עצמנו. אני כותבת ואומרת וצועקת: קשה לי וטוב לי. ולוקחת נבוט ענקי שמטרתו לנפץ תמונה לא מציאותית של איך אמורה להיראות משפחה וילדים. ופשוט לחיות את החיים כמו שהם, שעה אחרי שעה (האמינו לי שבשעון חורף זה ממש לא פשוט. הלו, השעה ארבע לפנות בוקר). אבל אתן, זה כאילו שאתן לא שם איתי.
איך? זה אמיתי, או שלקחתן על עצמכן את משימת העורף החזק לאקסטרים? האם לעצמכן אתן כן אומרות שקשה? מהצד זה נראה מאוד קשה. לא לדעת מה קורה השבת, להיות נתונה לקבלת החלטות של אחרים. והילדים, והאכזבות של הילדים. ועל כל זה תוסיפו טהרת המשפחה. אם הוא מגיע פעם ב־, איך בוחרים מה עושים כשנפגשים? מה קודם - לדבר או לריב? לכעוס או לשתף? להתרחק או לאהוב?
לפני שבועיים קיבלתי מייל ממישהי שנתקלה בפוסט שלי שבו ביקשתי מאבות וגברים לשים לב בשמחת תורה לילדים שאבא שלהם לא נמצא בתפילת החג. היא אמרה שהיא אמא לארבעה, נשואה לאיש קבע, ושמחה שהצפתי את העניין. "קשה לך?" העזתי לשאול, והיא ענתה לי יעני את התשובה הכי נועזת ומרשה לעצמה שלה: "לא פשוט".
לא פשוט? זהו? השיעורי־בית של הבת שלי מכיתה ב' בגיאומטריה, זה לא פשוט. בתור מתבוננת מהצד הייתי מגדירה את זה, ובכן, מאמץ גדול. עומס. קשה מאוד, וקשה מאוד־מאוד בחגים, בשבתות ובלילות כמובן. שהכול, הכול באמת רק עלייך. רק תגידו לי שלגיטימי להרגיש את זה. שזה לא אומר עליכן שאתן לא עורף חזק, זה לא אומר שזה אמור להחליש את האיש שלכן. זה רק אומר את זה, ואז מיד ממשיכים ובוחרים כל יום מחדש בחיים האלו. חיים של שליחות אדירה וסיפוק וגאווה. האם אתן מרשות לעצמכן להישבר לפעמים? אנחנו נשים, לא פיירקס שאם אנחנו נשברות זה לאלף חתיכות שאי אפשר להדביק. את אישה, אמא, רעיה. מדביקה את עצמה מחדש, בנשיקות, בפתיתים, בחיבוק, בתחושה טובה של סיפוק ושל מסירות.
אם היו מנתחים את האיורים פה בטור, היו מגלים שלפחות בחצי מהם אני כפופה. כאילו הילדים, והמשקל של אחרי הלידות והעומס של החיים, מושכים אותי למטה. מילה אחת משותפת עולה לנגד עיניי כשאני חושבת על כל הנשים שאני מכירה שהן נשות צבא קבע. זקופות. זקופות וגאות ויפות ושלוות. אני רוצה להגיד לכן, שאתן נקבות האלפא של העדר שלנו, עדר האמהות. המובילות, המנהיגות. היינו שמחות לעזור, אם הייתן נותנות לנו פתח. רק תגידו מה. היינו מאושרות להקשיב, לחבק, זה לא אומר שאנחנו מרחמות או משהו. רק מצופפות שורות. להרגיש ביחד. זה לא מוריד מכן, זה מעלה אותנו.
בקיצור, אני רק מקווה שלפחות עם עצמכן, אתן יודעות לקבל כל רגש. בלי לחוש אשמה, בלי להרגיש שאתן צריכות לתת ללב אחר כך שבת ביציאה.
אקו"ם