הבחירות בתרגום לעברית: חזן או בן־אליעזר?
הדמוקרטיה החזקה בעולם תכריע השבוע בין רדידות מוסרית לשחיתות ממסדית. עם כל הכבוד להשלכות על ישראל, הן לא הסיבה היחידה להחזיק אצבעות לאזרחי ארצות הברית
אז איך אתם מעדיפים את הפדיחה הלאומית שלכם – צבעונית ומשולחת רסן, או מחויטת עם סימני ריקבון מתקדמים? פרושה כמו חפיסת קלפים לצד ז'יטונים בניחוח חריף של אלכוהול, או ארוזה במזוודת עור שחורה, מהדקת לתוכה ערמות מסודרות של שטרות ירוקים?
הדמוקרטיה נוטה תדיר להציב בפנינו דילמות מוסריות לא פשוטות, כאלה שדורשות מאיתנו לבחור בין שני ערכים חיוביים המתנגשים פתאום. במקרה של הטרדה מינית מצד אישי ציבור, לדוגמה, היא מאלצת אותנו לרמוס את ערך צנעת הפרט לטובת ערך זכות הציבור לדעת. במקרה של סכנת נפשות אנחנו נדרשים לוותר על חופש התנועה בשם קדושת החיים. סיטואציות מורכבות שמציבות אותנו בפני בחירה בין טוב לטוב לטובת עוד יותר טוב.
בשבוע הקרוב תידרש ארצות הברית של אמריקה להכרעה הפוכה. את מקומם של הערכים החיוביים יתפסו שתי נקודות שפל, ואזרחי הדמוקרטיה החזקה בעולם יכריעו בין רדידות מוסרית לשחיתות ממסדית. הם יידרשו במו ידיהם להכריע מי יהיה נשיא ארה"ב הבא, זה שתהיה לו אצבע על ההדק הגרעיני וגישה נוחה יותר לקופת המדינה – דונלד טראמפ והשערוריות או הילרי קלינטון והשחיתויות. בתרגום לכחול־לבן, השאלה היא במי הייתם אתם בוחרים לראשות הממשלה: באורן חזן או בפואד בן־אליעזר?
המעצמה הגדולה מגיעה לבחירות המתוקשרות הללו כשהיא חבולה תדמיתית והמומה מצמד המועמדים שאמורים להוביל אותה, לפחות עד שתכריע אותם חקירה פלילית מתבקשת. עד אז עסוקים האמריקנים במחלוקות המהות שבין הדמוקרטים והרפובליקנים, אם אפשר לקרוא לקיבעון מחשבתי מהות. כאן אצלנו, לעומת זאת, ממרחק של כמה אלפי קילומטרים אוויריים וכמה מילימטרים רעיוניים, ניטש הוויכוח סביב השפעת הבחירות שם על ישראל. הסטנדרט המוסרי טובע אי שם באוקיינוס שביניהם לבינינו.
לכאורה, הבחירה צריכה להיות קלה. האיש בעל הפה המלוכלך שמתמודד מולה, ההתרסה והבוז לנשים ולמיעוטים, הערכים השנויים במחלוקת - כל אלה אמורים לסלול את הדרך לנשיאה הראשונה של אמריקה. מצב בריאותי מתנדנד או לא, לפחות הקלינטונית לא תיתפס עם המכנסיים־תואמות־הז'קט שלה למטה, ולא תביך את ארה"ב בשערורייה צהבהבה מהחדר הסגלגל שבבית הלבן. סיפור צבעוני כזה אמור להיות נחלתו של השור המועד שמריצים המתחרים.
אלא שהכסף המלוכלך של הגברת קלינטון, התחמנות והדילים שהביאו עליה את ההון הנוכחי ואלה שיביאו לה את ההון הבא הם שחיתות עלובה שעשויה להיות מתורגמת לניצול כספי ציבור גם בעתיד. השנאה שהצטברה נגד מי שכבר נהנתה ממנעמי שלטון בעלה ותפקידיה הבכירים שלה, מעמידה אבני נגף משמעותיות בדרך הלא־סלולה שלה. המהמורות הללו מאיימות עליה כך שנדמה שבדומה לבוז'י הרצוג שלנו, דווקא הדחיפה הבוטה מצד התקשורת האמריקנית עשויה להפיל את המועמדת, משל הייתה דלקת ריאות בעיצומו של טקס זיכרון לחללי אסון התאומים.
כאן, כאמור, אנחנו עסוקים בהשפעה של כל אלה עלינו. זה הגיוני ומתבקש, אבל גם פרובינציאלי להחריד. כגודלה של אמריקה כך גם השפעתה התרבותית על סביבתה־סביבתנו. רגע לפני שיכריע הבוחר במערב בין הפיל האדום לאתון הכחולה, נדמה ששאלת "מה טוב לישראל" ראוי לה שתתחלף בשאלה מה טוב לעולם. המועמד שייכנס בתשואות לבית הלבן יביא אליו את הערכים החיוביים והשליליים שלו, ויקבע מחדש - נרצה או לא נרצה – רף מנהיגות והתנהלות ציבורית, שיחלחל מראש הפירמידה ועד לחדרי הכיתות בבתי הספר ולמקומות העבודה. בעקיפין ובבוא השעה, זו תהיה ההשפעה האמיתית של הבחירות הללו על ישראל.
שאלת השיימינג־כן־או־לא למטרידים מינית התעוררה שוב השבוע, הפעם בפרשת ארי שביט ותקיפת העיתונאית הלועזית, שהביאה אותו להתפטר מתפקידיו העיתונאיים ב"הארץ" ובערוץ 10, חילקה את השיח לשני מחנות בולטים. באחד שיבחו את קרני השיימינג המחטאות, באחר קבלו נגד כדור השלג המביך שמביא להרס משפחות.
איכשהו המתלוננת מוצאת את עצמה יושבת בכף אחת של המאזניים, כשבכף הנגדית מניחים מתנגדי השיימינג את משפחתו של התוקף. התמונה המעוותת שעולה מתוך הציוריות הזו אומרת בעצם שמול התקיפה או ההטרדה המינית של העיתונאי הבכיר יש תקיפה נלווית מצד המתלוננת מעצם תלונתה. כך אנחנו נדרשות לחשוב פעמיים לפני תלונה או חשיפה של פגיעה מינית, כדי לא לפגוע באישה ובילדים שלא חטאו.
אז נכון, תלונה על הטרדה מינית אולי לא מסתכמת בקורבן אחד, אבל כדאי לדייק: הקורבנות הנלווים לסיפורים כאלה הם נפגעי אותו אדם עצמו. האישה והילדים הם לא קורבנות של המתלוננת ולא מונחים על כף אחרת של המאזניים, אלא יושבים לצדה באותה הכף.
ובכל זאת, מרחבי הרשת הם כיכר עיר אכזרית הרבה יותר מדי. איש ציבור שפגע באופן כזה בזולת צריך לפרוש מתפקידו. כך גם מי שניצל מרות, מעמד או כל פונקציה אחרת שאפשרה לו פגיעה דומה. את הנגע הזה צריך לשחוט, אבל גם בשחיטה יש כללים. מותר לשמור על פרופורציות בסיקור השלילי. מותר להסתפק בלשון חדה בלי להיגרר לביזיון מוחלט. חשוב להביא להתנצלות, להרחקה של מי שצריך ממוקדי הכוח, אבל מותר גם להשאיר פתח לתיקון.
אם אנחנו לא רוצים שמחנה המזדהים עם התוקף ימשיך להתגייס ולהפוך אותו לקורבן־משנה של כל סיפור הטרדה, מוטב שנוותר על קריעת האיברים הספונטנית, ונקפיד על שחיטה כשרה.
אקו"ם