השקר הגדול של מזונות ילדים
עד היום חשבת ש"מזונות" הוא מושג קדוש, אבירי וראוי של הדאגה של הורה שהתגרש לילדיו המסכנים. ואז אתה מגלה שרימו אותך. שמזונות במדינת ישראל, הם הכסף שאמור הגבר להעביר לאישה כדי לממן את ילדיו. תמיד, בכל מצב
"אם לא הייתי יהודי", כתב חבר, אב לארבעה ילדים, לילדים שלי היה יותר אוכל. הוא כבר נשוי בשנית והורה בשנית, אבל המאבק באי הצדק שפגש עדיין בדמו. "היום אני מתחיל את החודש, לאחר תשלום מזונות ושכר לימוד", הוא מסביר, "עם 1700 שקלים שבהם אני אמור להאכיל ארבעה ילדים שנמצאים במשמורת משותפת ובחלוקת זמנים כמעט זהה. אם לא הייתי יהודי הייתי מתחיל את החודש עם כמעט 3000 שקלים, אבל החוק במדינת ישראל מפלה ילדים יהודים".קשה להבין את זה מהמקום הרגיל והבטוח. אדם מן היישוב חושב שהכול כשורה פה, חוץ מקצת קצת כיבוש, שסע חברתי, תאונות דרכים, עמונה ורביב דרוקר, משפחה-ילדים-עבודה, מרק בחורף, חופשה בקיץ. אף פעם לא נעים לצאת מאזור הנוחות אל המקומות היותר קשים.
אבל הם שם. רבים וטובים חוו את זה, גם אני, כשהחליטו לחשב מסלול חדש ולהתגרש: הרגע הזה שבודקים מה יש לך בין הרגליים כדי להחליט לגביך. הכאפה הזו שאתה מקבל. צ'לאפ שורף על הפרצוף. ההפתעה הזו שבתוך הג'יפה בתהליך הקשה הזה, במקום שציפית ממנו לייצג אי מסוים של שפיות, של איזון, של ממסדיות – החוק, אתה פוגש רוע. ואפליה: מזונות ילדים.
עד היום חשבת ש"מזונות" הוא מושג קדוש, אבירי וחשוב, ביטוי ברור, צודק וראוי של הדאגה של הורה שהתגרש לילדיו המסכנים. ואז אתה מגלה שרימו אותך. שמזונות במדינת ישראל, זו שהאמנת בהגינותה, הם הכסף שהגבר אמור להעביר לאישה כדי לממן את ילדיו, תמיד, בכל מצב. שזו ההגדרה שלהם וזה הקריטריון לקביעתם, לפי פרשנות ההלכה היהודית החלה בנושא. כמו שכתבה השופטת עדנה ארבל ביד יציבה ובוטחת: "חובתו המוחלטת של האב לשאת בצרכים ההכרחיים של ילדיו הקטינים חלה בין אם המשמורת על הילדים נמסרה לאם, בין אם היא נמסרת לאב, ובין אם היא ניתנת במשותף לשני ההורים".
אתה בהלם לגלות שיש אנשים כמוך, לכאורה נורמלים, משפחה-ילדים-עבודה, שאחרי הקפה הראשון בבוקר נוסעים לעבודה ועוסקים בבדיקת המגדר של היושבים מולם בבית המשפט כדי להחליט כמה כסף הם חייבים להשקיע בילדיהם.
כן, זה לא עומד בעקרונות הדמוקרטיה והשוויון של מדינת ישראל, מגילת העצמאות וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. על אלו הייתי מצפה שידברו אתמול בבית המשפט העליון, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, שבחן, בעקבות ערעור שהוגש, האם אפליה היא לגיטימית. בסוף גם שם הם לא דיברו על זה. אבל כל אלו, עם כל חשיבותם, הם נימוקים אקדמיים, רחוקים ועיוניים מדי מהחוויה הראשונית של מי שפוגש את האפליה על בשרו.
התגובה הראשונה שלך מגיעה מהבטן, והיא קצת פחות מעודנת: מה לעזאזל? מיהם האנשים האלה, מהם החוקים האלה, ואיך הדבר ההזוי הזה נכנס להורות הפרטית שלך? איך ייתכן שכל ההורות שלך לאחר גירושין צריכה להיגזר משאלה אחת – המין שכתוב לך בתעודת הזהות? צ'לאפ.
זה לא משנה אם היא מרוויחה יותר כסף והייתה יכולה לתרום את חלקה, או אם אתם חולקים יחד את ימי השבוע, או אפילו אם אתה מגדל לבד את ילדיך והיא נעלמת לה כמו פרפר. זו האחריות שלך. לפני כל דבר אחר, תשלם.
ואתה רוצה להיות שם יותר בשבילם, לקנות לילד הקטן שלך את הנעליים המאירות שרצה, לקנות לילדה את השמלה, לתת להם דגני בוקר, לרשום אותם לחוג, לשכור דירה איכותית יותר, אבל אתה לא יכול. הוגדרת, בכוח החוק, כמפרנס. אין לך מספיק כסף בשביל להעניק לילדים שלך. אין לך מספיק פניוּת בשביל הילדים שלך. כי הם החליטו שחייבים להפלות.
אתה צריך לעבוד, להתפתח, להחזיק במשרה שלך כמו חבל הצלה, למצוא עוד מקורות הכנסה, לייצר עוד ועוד כסף. ייתכן שתצמצם את הקשר עם הילדים שלך כי אין זמן ככה והם החליטו שהכסף אליה עדיף. ייתכן שתצפצף על ההחלטה שלהם כמו רוזה פארקס ישראלית ואז תתויג כסרבן מזונות-משתמט-מנוול-חמקן-שלא-דואג-לילדים-שלו. ייתכן שתאבד את היציבות שלך תחת העיקולים, השיגעונות, השלילוֹת, הצווים. ייתכן שתברח, תיעלם, תתאבד.
אבל מבחינתם החובה ברורה: התפקיד הראשון שלך כגבר, לא כהורה, הוא לתת כסף דווקא למשפחה הזו ששם, גם על חשבון המשפחה שלך שֶפֹּה. ו"זה לא עניין שלי שהאבא רוצה להיות קרוב לילדיו", כמו שאמר שופט אמיתי, בשר ודם, אחד שמתעטש ומפליץ ובוכה ואולי אפילו מדבר באדיבות כשהוא עומד בתור, על החבר ההוא שכתב וחי את הציטוט שלמעלה.
ו"התחשבתי", כמו שאמר שופט אחר שהחליט להותיר אבא לשני ילדים במשמורת משותפת, שמרוויח 6,500 ש"ח רק עם 4,150 שקלים לאחר ניכוי מזונות, כשהאימא התחילה את החודש עם כמעט 20,000 ש"ח. לפי החוק, הוא באמת התחשב.
וגם אם הילד נמצא אצלך כל השבוע ואוכל אצל אימא שלו רק סעודה אחת בשבת, לא רק שלא יחייבו אותה במזונות שלו, אלא יעבירו לה, כדי לממן את הארוחה הזאת, את קצבת הילדים.
זה לא חייב להגיע למקרי הקיצון האלה. גם אם אתה אדם רגיל, פשוט, שרמנטי וטוב לב שמנסה לשמוח בחייו וליהנות מהם, יכול להיות שיהיה לך קוועצ' בלב כי לא תוכל להרשות לעצמך יותר זמן עם הילד שלך, כי קודם כל המזונות. יכול להיות גם שבגיל ארבעים פלוס תישן על הספה אצל ההורים כי מאיפה תשכור דירה עכשיו עם המזונות. גם אם אתה מפרדס חנה, מדימונה, מעפולה או מצפון תל אביב. גם אם נישאת בשנית והכול טוב ונחמד ויפה. זה לא משנה. אתה וילדיך חיים תחת אפליה.
אבל יש פתח לשינוי: האם הזמן של האבות עם הילדים וההוצאות עליהם יישפטו בעיני שופטי העליון כפרמטר משמעותי, רלוונטי, מצדיק את ההתערבות שלהם? האם שכרן של האמהות רלוונטי לחישוב אחריותן הכלכלית? או אולי ימשיכו השופטים להיצמד לניתוחים מלוטשים בפסקה מיושרת לשני הצדדים, ויסבירו ש"אין עניין לציבור" ו"הדין האישי חל על האב" ו"ניתן לצמצמו אך לא לבטל את מהותו" ויאללה, איש, עוף לנו מהעיניים כי הילדים שלך לא באמת מעניינים אותנו ואנחנו צריכים לעבוד בלבדוק את המין של המידיינים.
אתה יודע שיש גבול לזמן שרוע אנושי יכול לשלוט בעולם, ושמתישהו יהיו פה ילדים שבאמת, באמת ובתמים, יגדלו בסביבה רגילה, במדינה נורמלית, שלא תפגע בהם באלגנטיות, שלא תתעלם מהצרכים שלהם, מהקיום שלהם - וגם לא מהקיום שלך.
אבל בינתיים, גם תחת הכיסוי היפה בכאילו של חיים סבירים, גם תחת מעטה התמימות של הילדים שלך, גם תחת החיים, זה תמיד ממשיך, צ'לאפ, צ'לאפ, צ'לאפ. לך ולילדיך. השקר הגדול של מזונות ילדים. האלימות חסרת הרסן שלהם מול האבהות חסרת הרסן שלך. האם הטוב משניהם ינצח?
אקו"ם