התקשורת ונתניהו הם כמו זוג שנשוי כבר המון זמן
מה נשאר לו, למצביע השמאל המתוסכל, שכרגע הסיכוי הכי טוב שלו לחזור לשלטון הוא אדם עם כריזמה של צנון ושם מצחיק? ניחשתם נכון, התקשורת היום התקשורת היא מפלגת השמאל הגדולה בישראל
ניסיתי לפתוח את הטור השבוע באיזו פסקה דרמטית ונוגה על כך שהמלחמה בין נתניהו לתקשורת היא הדבר הכי נורא שקרה לדמוקרטיה, ואיך מרוב אגרופים בין ביבי לאילנהלביבי לדרוקר לביבי לערוץ 10, אנחנו מתעסקים פחות ופחות במהות ויותר ויותר ברעשי הרקע. ניסיתי, ולא הצלחתי.
למה? כי בעיניי, קרב המהלומות שאנו עדים לו עכשיו הוא המהות. כל ענייני הצוללות, המיליונרים האוסטרלים, יאיר, שרה, חשמלאים בכיור וריהוט גן הם הרעשים. אני חלילה לא מזלזל בצורך להמשיך לחקור כל חשד לשחיתות, אבל מה לעשות שמנקודת מבטי האגואיסטית, אין אושר גדול יותר מהעובדה שסוף-סוף, אחרי שנים, הקרב מול התקשורת מתנהל לעיני כול.
לא, אני ממש לא חושב שמטרתו של ביבי במלחמה הזאת היא לפתוח את שוק התקשורת לתחרות. לא ראיתי עדויות לצעדים כאלה בשנים הרבות שבהן הוא כיהן בראשות הממשלה, ואני לגמרי חושב שהמלחמה של נתניהו בתקשורת משרתת אותו בקרב הציבור אלפי מונים יותר מחוק הסדרה כזה או אחר. אבל במתכוון או שלא, נתניהו מצליח לשים את יחסי השלטון-תקשורת-ציבור, לראשונה, במקום הראוי להם. בפרונט.
ביבי הוא גנב קרדיטים לא קטן, שתדעו. אל המלחמה שהוא מנהל כעת בתגובות פייסבוק מול התקשורת שתוקפת אותו הוא מצטרף מאוחר - לא בתום הקרבות לגמרי אבל ממש לא בתחילת המלחמה. כמי שחי את הקרב הפייסבוקי הבלתי פוסק של חלקים גדולים בציבור הישראלי מול התקשורת, אני חייב לומר שאני קצת אמביוולנטי לגבי ההצטרפות של נתניהו למערכה, עם תגובות הנפל״ם שלו מול עיתונאים ספציפיים.
לא כי אני חושב שכל מה שנתניהו כותב לא נכון, אלא כי האותנטיות של הקרב העממי - זה של אלפי הסטטוסים של עשרות ומאות אלפי ימנים, מתנחלים, חרדים וסתם אנשים שההומוגניות התקשורתית השלטת באה להם לא טוב, שהחליטו לפני כמה שנים לקחת את המיקרופון או את המקלדת לידיים - עושה לי את זה הרבה יותר מתגובות מאורגנות ומתוזמנות בעמוד הפייסבוק ראש הממשלה.
מה גם שהקרב שהתנהל במשך שנים בפייסבוק לא היה בשביל ביבי. הוא היה בשביל אנשים שהרגישו שמישהו שם באולפנים שכח שגם להם מגיע ייצוג. אנשים שהחלום שלהם הוא לא אולפן מלא בימנים, אלא אולפן שבו מול אמנון אברמוביץ׳ יושב מישהו ששואל על איזה כיבוש הוא מדבר.
עולם שבו שעה אחת מסכנה שמקבל אראל סגל בגל״צ לא הופכת למלחמת עולם ולהכרזה על קץ הדמוקרטיה. עולם שבו עיתונאים “עטורי פרסים״ לא מפרסמים לפני הבחירות טורי ייעוץ שממליצים לצד מאוד מסוים על הדרכים הנכונות לנצח, ואחר כך מגיבים בהיסטריה כשמישהו מעז לשייך אותם לצד הזה.
התקשורת ונתניהו הם כמו זוג שנשוי כבר המון זמן, והסיבה היחידה שהם עדיין ביחד היא אינטרסנטית. התקשורת יודעת טוב מאוד שביבי שווה רייטינג. כל התכתשות עם נתניהו יכולה להפוך פרק בתוכנית עם 7.9 אחוזי רייטינג, ביום טוב, לסערה תקשורתית שפותחת מהדורות ומוציאה מבטים נוגים והרהורים מלאי משמעות מגלית גוטמן בתוכנית הבוקר.
אפילו הפרק על אלאור אזריה ב"עובדה" לא הצליח לייצר עיסוק תקשורתי כמו כמה דקות של הקראת תגובה תוקפנית של ראש הממשלה על ידי אילנה דיין. נתניהו והאנשים שלצדו, מנגד, יודעים טוב מאוד שעיסוק בעיתונאים ובפרשות בקבוקים למיניהן עדיף פי כמה מעיסוק בכמה משכורות צריך פה כדי לקנות מלונה בפתח-תקווה.
ומה עם הילדים, אתם שואלים, מה עם הציבור? אז נכון, לא קל לחיות בבית שבו אבא ואמא שלא מסתדרים זה עם זה, אבל גם לא קל לנדוד בכל סוף שבוע שני לבית של אבא ולבלות את ימי החול בדירה הקטנה שאמא הצליחה לשכור ברמת-גן.
אני יודע שמה שאני עומד לומר צפוי מאוד, אבל תסלחו לי, ואל תגלו לאף אחד: בקטטה בין נתניהו לתקשורת יש אשם אחד צפוי, שהעלאת שמו כגורם לבעיות הפך כבר מזמן לקלישאה חבוטה אפילו יותר מה-We Love Israel של יאיר לפיד. האשם ביחסים הרעועים האלה הוא ללא ספק השמאל הפוליטי - או נכון יותר, היעדרו. הפסקה קצרה ונסביר.
אמנם מהבחינה התקשורתית קשים חייו של הימני הממוצע, אבל בשביל השמאלני המצוי הפוליטיקה הישראלית היא לא פיקניק. הוא מסתכל אל כיסאות האופוזיציה ומגלה שמחכה לו שם בוז׳י הרצוג, אדם שיפסיד בבחירות גם לפסל מוזהב של נתניהו; הוא רואה שם את לפיד, שכבר לא מספק את הסחורה מבחינת תיעוב מתנחלים וערגה לפלסטינים.
מה נשאר לו, למצביע השמאל המתוסכל, שכרגע הסיכוי הכי טוב שלו לחזור לשלטון הוא אדם עם כריזמה של צנון ושם מצחיק (בוגי)? ניחשתם נכון, התקשורת.
היום התקשורת היא מפלגת השמאל הגדולה בישראל. יש סיבה שרביב “מייעץ לשמאל איך לנצח בבחירות״ דרוקר, ליאור “אין אלוהים אז הפכתי את תוכנית הטלוויזיה שלי ל-45 דקות של סתלבט על דתיים״ ואסף “סאטירה על ביבי זה פאסה, בואו נרד על יוני״ הראל הפכו לאנשים הנערצים ביותר בשמאל הישראלי. כמעט רוקסטארים.
רפרוף על עמוד הפייסבוק של כל אחד מהם מגלה אהדה שאף פוליטיקאי בעל דעות שמאל לא מגרד את התחתית שלה. הוואקום שיצרו בוז׳י וציפי בשמאל גדול עד כדי כך שמספיקות כמה דקות טלוויזיה רהוטות כדי להפוך לתקווה הגדולה של המחנה.
מתי זה ייגמר? אולי כשיגיע מנהיג רציני למחנה הזה. עד אז הם ימשיכו לחשוב שמונולוג רהוט, קטע סאטירי או עוד פרק של “המקור״ באמת משנים משהו. והאמת? כואב הלב לקחת את זה מהם.
והתקשורת? היא תמשיך לשחק את הקוזאק הנגזל בכל פעם שנתניהו יפרסם עוד פוסט. למרות שבשקט-בשקט, בלילה, כשאף אחד לא רואה, היא מתפללת שהוא ימשיך. בכל זאת, זה אחלה רייטינג.
אקו"ם