כשאני מצליחה לקחת את הצד של הילדה שלי
חודש ארגון מביא את מערכות היחסים בבית לסף רתיחה. הורים יקרים, אל תשכחו את החניכים שפעם הייתם
מעשה בילדה שההורים שלה תמיד הלכו לפני שהגיע התור של השבט שלה באופרטות. חודש ארגון זה כמו להיסחף בזרם אדיר. הכול מסעיר ותוסס ואינטנסיבי. תחרות בין השבטים, בתוך השבטים. הכול מבעבע. צוחקים מלא ורבים מלא ומתלכלכים מלא וצרודים מלא. אפילו המדריכה המתוקה, שאליה הן רצו עם כל דרמה קטנה כגדולה, כבר מאבדת את זה לקראת סוף החודש.
וההורים לא מבינים, הם פשוט לא מבינים. הם רק כועסים על הלימודים ועל הבגדים ועל השעות המשוגעות. ומהצעקות והמתחים והריבים בסניף, היא חוזרת לצעקות ולטענות ולריבים בבית. לאופרטות הן מתאמנות כבר שלושה שבועות. עד שמצאו שיר. ואז לימדו תנועות לבית. ואז פזמון. ולקח כמעט עשר פעמים עד שהיה הריקוד.
יום לפני ההופעות הכול־הכול היסטרי ולחוץ. והתלבושות. ולה חסר, אז ההיא תביא לה מהבית. מצד שני להיא חסר, אז ההיא תביא לה מהבית. ומגיעות לחזרות גנרליות, וכולן עם שקיות של עוד ועוד דברים. ובחזרות הגנרליות, לא רק המדריכות התחילו לבכות, גם המדריכים התחילו לצעוק אחד על השני, והקומונרית פתאום גם בכתה ואז הלכה ואז חזרה. טירוף־טירוף.
בני עקיבא שבת ארגון קיר. וההורים לא מבינים, הם פשוט לא מבינים.
פלאש 90
הולכים הביתה, צעקות עם ההורים. מקלחות, תסרוקות, אפשר איפור? רק גלוס? מדברות בין החברות, סוגרות שוב ושוב את הקטעים שלא מספיק ביחד. יוצאים. האולם מתמלא, והמופיעים בשורות הראשונות. יש שינוי בסדר של המופיעים ועוברים על זה שוב ושוב.
המנחים וההצגה קורעים את כולם מצחוק. המון בדיחות פנימיות. אנחנו על הרצפה. כל החברות נראות מוש ומעולה. מגיע התור שלה. הלב משתולל. הן נעמדות. ההקדמה של השיר מתחילה. הן נכנסות. לפי הקצב, ביחד. בול. קדימה, אחורה, סיבוב. איזה אושר. היא לא מאמינה. היא מסתכלת לכיוון איפה שההורים שלה ישבו. היא לא רואה אותם, אבל אולי כי הכול מוחשך. השיר מסתיים, איזה כיף. מתחילות מוראל על הבמה. טירוף־טירוף. היא יורדת מהבמה, עדיין לא רואה את ההורים.
הערב נגמר, האורות נדלקים. אמא של חברה ניגשת אליה. ההורים הלכו עם הקטנים, בואי, את חוזרת איתנו. היא לא יודעת למה. היא מתפרקת ברגע שהיא נכנסת הביתה. כל החודש הזה, הכול יוצא עליהם - איך? איך הם לא נשארו. לשיא. לשיא השיאים. שטופת דמעות היא הולכת לישון. ולא שוכחת להם את זה עשרות שנים אחר כך.
מעשה באמא, שהילדה שלה כל שנה מחדש פשוט יוצאת מאיפוס מהחודש־ארגון הזה. ולא שלא קשה לה גם ככה איתה בשוטף. אבל עכשיו? זה השיא. הכול מת. החוגים, הלימודים, הבית. רק מלך מלכי המלכים - הסניף ברוך הוא.
אי אפשר לדבר איתה, כי היא או ישנה, או עייפה או עצבנית מרוב עייפות. ומשבוע לשבוע זה מחמיר. הילדה מבקשת ממנה את הצעיף שלה, להשאיל לחברה שאין לה צעיף להופעה. ואז מתחיל ריב שלם על מה ללבוש והיא מתחילה להתאפר והיא צורחת עליה שהיא נראית כמו פרחה. ומרשה לה לשים רק גלוס. היא לא משיגה בייביסיטר. למעשה אין בייביסיטר כבר חודש, והיא אשכרה גוררת את הקטנים לברדק השנתי הזה. לא שומעים כלום, לא רואים כלום. זה לא מתחיל אף פעם בזמן. ברדק!
היא יודעת כמה שזה חשוב לה, אז היא הולכת. הקטנים עליה. הכול בלגן, חושך וגם כבר קר. האיש שלה הוריד אותה והלך לחפש חניה. אמרו שמתחילים בשמונה, כבר שמונה וארבעים, כולם כבר כאן, אז למה לעזאזל לא מתחילים? היא לא יכולה להירגע מכך שילדים בני 16 מנהלים את הדבר הזה. בסוף זה מתחיל. לא שומעים כלום, לא רואים כלום. הקטנים מתחרפנים. רעבים, עייפים. היא עושה תורות עם בעלה. שואלת מתי האופרטות של השבט של הבת שלה. עשו שינויים בתוכנית אז אף אחד לא יודע. אחרים מופיעים והקטנים שלה מפריעים. אין לה כבר כוח ומישהי מסתובבת להעיר לה שהילדים שלה עושים המון רעש וזה מפריע. נמאס לה וקשה לה והיא אומרת לו "בוא נלך". היא מחליטה לא להגיד לה שהם הולכים, כדי שהיא לא תבכה רגע לפני שהיא עולה לבמה. בדרך החוצה היא מבקשת מהחברה להחזיר לה אותה הביתה. היא נכנסת הביתה עם דמעות בעיניים, מרדימה את הקטנים. ומחכה דרוכה בסלון, לחטוף את כל הכעס והאכזבה והדמעות - כמו שהיה בשנה שעברה.
ואני בדיוק באמצע. עוד לא שוכחת את הילדה שהייתי, וכבר מבינה ומזדהה עם האמא שהייתה לי. ואני לוקחת את הצד של הילדה. תישארו שם בשבילה. תדעו, מכל מאות העיניים, היא באמת רק מחפשת אתכם, והיא לא תצליח לשכוח לכם שהלכתם. גם אחרי 30 שנה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם