תושבי עמונה הם מגש הכסף של ההתיישבות
הלקח שיש להפיק מהסוף העגום של עמונה הוא הפניית המאמץ לכיוונים הנכונים: נטישת המאבק בשופטים וביועצים, והתמקדות בזירה הפוליטית ובעומד בראשה
צוות הארבעה מטעם הבית היהודי שמטפל בהסדרת ההתיישבות כולל את נפתלי בנט, איילת שקד, אורית סטרוק ובצלאל סמוטריץ'. במוצ"ש האחרון הגיע הצוות לפגישה לילית ממושכת עםנתניהו. ראש הממשלה השאיר את סמוטריץ' בחוץ לשבת לבד בחושך, עונש על משפט מעליב ("נתניהו לא ימין ולא אמין") שמתח עליו הח"כ הצעיר בריאיון ל'הארץ'.
במצב שנוצר - כשבני בגין עקף את מיכאל ספרד משמאל, וכחלון פוחד לקפוץ מהעץ הגבוה שעליו טיפס - לא הייתה דרך להעביר את חוק ההסדרה עם סעיף הרטרואקטיביות, והפתיל של נתניהו התקצר. ראש הממשלה הוא שחקן פוקר מיומן. הוא סיפר לנוכחים שכמה דקות לפני כן התקשר אליו יואב קיש מפורום סבן בארה"ב, עם מסר מאובמה שהועבר באמצעות דן שפירו. לדבריו, קיש בישר שארה"ב תטיל וטו במועצת הביטחון על הצעה אירופית חד־צדדית, אך תשקול להגיש הצעה משלה אם ישראל תשנה את כללי המשחק ביו"ש. "טראמפ עולה לשלטון ונוכל לעשות דברים גדולים יחד", אמר נתניהו לחברי הבית היהודי. "אם תחליטו לפרוש רק בגלל סעיף 7, המשמעות היא כניסה מידית של המחנה הציוני לממשלה".
בבית היהודי ידעו שחוק ההסדרה המקוצץ נמצא בסיכון גבוה ללידה שקטה או למוות בעריסה לפני גיל חצי שנה. פחות בגלל בעיות גנטיות או פגמים מהותיים במערכות החיוניות, ויותר בגלל התרת הדם הציבורית שערך לו מנדלבליט, שהעלתה את הסיכון של הרך הנימול לחטוף זריקת רעל קטלני מבג"ץ. לכן הם התעקשו על פריסת רשת ביטחון שתחזיק מעמד גם אם החוק יומת.
המרכיב הבסיסי ברשת הוא סעיף 5, הנקרא גם 'תקנת השוק'. הסעיף קובע שאם התבצעה עסקת מקרקעין בתום לב והתברר שהקרקע שייכת לצד ג', העסקה תעמוד בתוקפה והבעלים יפוצו. הסעיף המדובר אמור לטפל בעיקר באלף בתי הקבע שנגרעו מהקו הכחול ביו"ש.
הסבר קצר: בעקבות בג"ץ אלון־מורה החליטה הממשלה שלא לבנות יישובים על קרקעות פרטיות. פליאה אלבק ז"ל מפרקליטות המדינה עמלה במשך שנים לשרטט 'קו כחול', התוחם את גבולות קרקעות המדינה שעליהן הוקמו יישובים. לפני כעשור החליטו היועמ"שים שאמצעי הדיגיטציה שהיו לאלבק בשנות השמונים היו פרימיטיביים, ומינו צוות של פקידים מהמנהל האזרחי ומשפטנים מיועמ"ש איו"ש כדי שידייקו בקו עד רמת המטרים הבודדים. בפועל הצוות חרג שלא בסמכות מהמנדט שניתן לו ושרטט קוים חדשים, תוך התעלמות מעבודת הנמלים היסודית שעשתה אלבק. כך מצאו עצמם כאלף בתים בהתיישבות כלא־חוקיים למפרע. סעיף 5 אמור לתת להם פתרון, כמו גם לבתים שנבנו על תב"ע שהמדינה אישרה בטעות מחוץ לקו הכחול.
היתרון של סעיף 5 הוא שהוא כבר קיים, ולכן לא צריך חקיקה אלא רק הפעלה; החיסרון שלו הוא שלא מדובר בנטילת אחריות גורפת על ידי הכנסת כמו בחוק ההסדרה, אלא בהמשך ניהול ההתיישבות על ידי המנהל האזרחי והיועמ"ש. האמת היא שהסעיף עלה מזמן כאחת ההמלצות הראשונות של צוות ההסדרה שהוקם כחלק מההסכם הקואליציוני שנחתם עם הבית היהודי, אך מנדלבליט לא התפנה לטפל בו. רק הסערה הפוליטית הנוכחית דחקה אותו להגיש שלשום לצוות הארבעה את הנוסח שלו לסעיף. מרכיבים עתידיים אפשריים נוספים ברשת הביטחון כוללים את השלמת פיתוח המתווה הקפריסאי, וחוק שמקדם עו"ד עמיר פישר שפרטיו טרם פורסמו.
בכל אלו אין פתרון לעמונה. מנדלבליט אמנם התחייב במוצ"ש להרחיב את פתרון נכסי הנפקדים בעמונה צפון, אך המתווה כולו נפל ביום שלישי כשהפלסטינים הגישו התנגדויות לשתיים מתוך שלוש החלקות. ראש הממשלה הודיע שהוא מוכן לממן לתושבי עמונה בניית בתי קבע בשכונה החדשה בגוש שילה, ואפילו להעמיד להם קרווילות לתקופת הביניים, אולם התושבים לא קיבלו את ההצעה.
בבית היהודי החליטו להעביר את חוק ההסדרה המקוצץ בקריאה טרומית, ובעמונה זעמו והעמידו משמרות מחאה מול ביתו של שר החינוך. אביחי בוארון טען שהוא כמעט הצליח לשכנע את כחלון לתמוך ב'סעיף 7 מרוכך' (מאוחר יותר הכחיש כחלון את הדברים), ושאם בנט לא היה ממצמץ נתניהו היה גורם לשר האוצר לרדת מהעץ. צוות הארבעה הסביר מנגד שהסיכון בהפלת הממשלה היה מוחשי, ושההישגים שהושגו הם הרבה מעל המצופה בסיטואציה שנוצרה. בבית היהודי כעסו על התושבים העקשנים, וזימנו רבנים כדי שידברו על לבם. "כפויי טובה", כינו אותם בשיחות פנימיות.
האמת היא שבפלונטר שנוצר כולם צודקים. חברי צוות הארבעה צודקים בטענתם שהם השיגו הרבה מאוד ועשו כאן היסטוריה קטנה. אבל גם תושבי עמונה צודקים באסטרטגיית ה'ראש בקיר' שאימצו. בלעדיה, הבית היהודי לא היו משיגים את מה שהשיגו. אגב, כדאי להשוות אותם לתושבי מגרון: הם חתמו על הסכם פשרה, והתוצאה הייתה רעה להם ורעה להתיישבות. הם תקועים עד היום במחנה פליטים זמני, בלי עתיד, בלי תקווה ובלי חלום, וקורבנם לא השפיע במאום על גורלם של יישובים לא מוכרים אחרים. עמונה, דווקא בגלל חוסר הרציונליות כביכול בהתנהלות שלה, גרמה להובלת שינוי אסטרטגי ביחס המדינה להתיישבות.
תושבי עמונה הם מגש הכסף של ההתיישבות, ואין דבר טרגי יותר מלהיות מגש כסף. המגש כבר לא ישב תחת גפנו ותאנתו ולא יהיה שם כדי ליהנות מפירות הגאולה. לכן הלב איתו. אבל העקדה הזו היא לדאבוננו חלק בלתי־נפרד מסיפור שיבת ציון בעת החדשה.
אם יש לקח אחד גדול שהמחנה הלאומי צריך להפיק מהדרמה הזו, הרי שהוא חשיבות הראייה האסטרטגית שלא הופנמה עד הסוף. ליישוב הבא שינהל מאבק מומלץ להפיק לקחים: שגיאה ראשונה היא ריכוז האנרגיה במלחמה בשופטים. דמוקרטיה לא יכולה להרשות לעצמה שלא לכבד פסקי דין חלוטים, ולשופטים יש מעמד עצמאי. בטווח הארוך חיוני להיאבק על דמותו של בית המשפט באמצעות מינוי שופטים ראויים, אך אין לזה בהכרח השפעה על התוצאות בתיק ספציפי.
שגיאה שנייה היא ריכוז האש מול היועצים המשפטיים. תפקידו של הדרג הפקידותי הוא להביע את עמדתו הציבורית, וממשל תקין לא יכול למנוע ממנו לעשות זאת. חיוני להילחם באקטיביזם הייעוצי, להטמיע נורמות של הפרדת רשויות ולמנות יועצים מאסכולות שמרניות, אולם גם זו פעולה לטווח ארוך שלא בהכרח משפיעה על מקרה נקודתי.
איפה כן אפשר להיאבק? בזירה הפוליטית. כאשר יישוב לא־מוכר עומד בפני חורבן, המערכת הפוליטית נכנסת לאווירה תזזיתית ומשברית והמניות של הח"כים בימין עולות דרמטית. הכוח של היישוב הוא כוח ציבורי שמופנה לדרג הפוליטי, והחוכמה היא לדעת לדרוש מהדרג הפוליטי את מה שהוא מסוגל לתת, ולא לריב איתו על מה שהוא לא מסוגל לתת. ראש הממשלה לא מסוגל לשנות פסקי דין חלוטים ולא מסוגל להשתיק יועמ"שים, אבל הוא כן מסוגל להחליט על מדיניות ולבצע אותה, ויש לא מעט החלטות ממשלה שיכולות לשנות לחלוטין את המאזן של ההתיישבות.
חוק ההסדרה הוא דוגמה למהלך אסטרטגי שכזה, אבל יש עוד כלים שוברי שוויון שאפשר לדרוש כששערי ההיכל פתוחים בשעת נעילה: אימוץ דו"ח השופט אדמונד לוי, ניקוי אורוות עמוק ושינוי מבני ופרסונלי כולל במנהל האזרחי ובלשכת יועמ"ש איו"ש, הפשרת הליכי התכנון במקומות אסטרטגיים בירושלים וביו"ש, שחרור תוכניות בנייה מאושרות הממתינות רק לחתימה ועוד. כל אלו מצויים בידיו של ראש הממשלה ולא בידי בית המשפט או היועמ"ש, וצריך להתמקד בהם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם