צקצקני כל העולם התאחדו

שוב נפלו עלינו השמיים, והפעם בגלל תוצאות מבחן פיז"ה. אולי במקום לקבור את מערכת החינוך בצעקות ופופוליזם, תנתחו את הנתונים כמו שצריך ועם קצת אומץ?

לצד לוח השנה היהודי ולוח השנה הגריגוריאני, מתנהל לו במדינת ישראל לוח שנה נוסף - הצקצקני. במחזוריות דתית מרשימה מציינים הצקצקנים מועדים וחגים לרוב, שנקבעים לא על פי מולד הלבנה אלא בהתאם לתאריך פרסומו של דו"ח ארצי או בינלאומי המוכיח שוב עד כמה רע פה ועד כמה אנו גרועים. זה יכול להיות פסטיבל דו"ח מבקר המדינה, אירועי דו"ח העוני או החג שצוין השבוע בעקבות פרסום תוצאות דו"ח פיז"ה.

הדו"ח הזה הוא חלק ממחקר בינלאומי בתחום החינוך המתקיים אחת לשלוש שנים בשלל מדינות ברחבי העולם, ומטרתו לבדוק את הישגי התלמידים בכמה תחומי לימודים. עם פרסומו השבוע הכותרות געשו: "קטסטרופה בחינוך", "התלמידים הכי גרועים במערב", "על העוקם", "משתרכים מאחור".

מה נאמר ומה נגיד, השמיים נופלים עלינו שוב. למה? כי התוצאות של התלמידים הישראלים נמוכות מהממוצע במדינות ה-OECD, ובגלל שהפערים בין תלמידים חזקים וחלשים בישראל הוא הגבוה במערב.

אם נגיד לתלמיד עשרים פעם שהוא מטומטם, הוא באמת יהפוך למטומטם. צילום: שאטרסטוק

או-קיי, אז עכשיו, אחרי שהחג הצקצקני חלף-עבר לו, בואו נביט רגע בעובדות: ראשית כול, ביחס לעצמנו בעשור האחרון עלה הציון הישראלי הממוצע במבחן המדעים ב-13 נקודות - מ-454 ל-467. באותה תקופה הציון במתמטיקה עלה ב-28 נקודות מ-442 ל-470. ומה לגבי מבחני הקריאה? כאן כבר ביצעו ילדינו קפיצה של ממש, מ-439 ל-479 נקודות - ארבעים נקודות תמימות של שיפור. יפה, לא?

אנחנו עוסקים הרי בחינוך. לא צריך להיות פסיכולוג ילדים כדי להבין שאם נגיד לתלמיד עשרים פעם שהוא מטומטם, הוא באמת יהפוך למטומטם - ובשביל מה להתאמץ אם אתה גם ככה אידיוט? ילדינו קוראים אתרי אינטרנט ועיתונים, ובשבוע האחרון הטיחו בהם מכל כיוון שהם חלק מקבוצת מפגרים שמאוגדים תחת הכותרת "התלמיד הישראלי", ושלחבריה אין סיכוי להשתלב בעולם הגדול עם סיום לימודיהם. עם כותרות וכתבות כאלה, אולי כדאי להצטער על השיפור במבחני הקריאה שלהם.

אז על מה נקרעה הקריעה? אנחנו מתחת לממוצע ב-OECD. וואלה, באמת מעניין איך מדינת ישראל נמצאת מתחת לממוצע, כש-20 אחוזים ממערכת החינוך שלהה כמעט לא לומדים לימודי ליבה כי זה פשוט לא מעניין אותם ולא מהווה חלק משיקולי חייהם. למי שלא עבר את מבחן פיז"ה בהבנת הנקרא, הכוונה היא לחרדים. אגב, כאן עוד קיבלנו הנחה, כי מרבית התלמידים החרדים כלל לא משתתף במבחני פיז"ה. תארו לכם לאיזה מקום היינו מידרדרים אילו היו אלה נבחנים ומשוכללים בציון ביחס לגודלם באוכלוסייה.

ומה לגבי עוד 20 אחוזים, תלמידי מערכת החינוך הערבית, שבה אחוז הנשירה עם המעבר ללימודים תיכוניים גבוה ביותר מ-300 אחוז מאשר בזו היהודית – 16 אחוזים לעומת 5 אחוזים בקרב היהודים בלבד? כדי למנוע מראש כל טענה לגזענות, הנה משפט שמובא מפיו של פרופ’ חוסאם חאיק מ'הטכניון': "יש דעות קדומות באוכלוסייה הערבית נגד תואר אקדמי".

אף אחד לא ימקם את תלמידי ישראל בטבלה בניקוי תוצאות שתי האוכלוסיות הללו, ובצדק. הם אזרחים לכל דבר ועניין. אבל היי, יש כאן פיל בחדר, והסתרתו לא תפתור את הבעיה. אז מה עושים? דוחקים את הנתונים הללו לשולי הכתבות, כאילו מדובר בנספח לא חשוב שיכול להסביר את התוצאה העגומה כולה.

הנה, למשל: הציון של תלמידים יהודים בקריאה גבוה ב-116 נקודות מאשר ציונם של תלמידים ערבים. במתמטיקה הפער עומד על 104 נקודות, ובמדעים מוביל המגזר היהודי ב-87 נקודות. ומשרד החינוך? בנאמנות לכבלי הפוליטקלי-קורקט, הוא מנתח את הנתונים ופוסק כי "הרקע החברתי-כלכלי של התלמידים מותאם עם הישגיהם". מה, באמת אי אפשר להיות קצת אמיץ כמו פרופ' חאיק ולומר שיש בעיית עומק, שחלקה תרבותית, בחינוך החרדי והערבי? אי אפשר להכיר בכך שזו בעיה שחורגת מבעיות תקציב ותשתיות - כאלה שבהחלט יכול להיות שעדיין קיימות ושצריך לפתור אותן?

במקום הראשון במבחני הפיז"ה ניצבת לה בבדידות מזהרת סינגפור. רוצים להיות סינגפור? בכיף. אבל רגע לפני שאתם פועלים בכיוון, הנה כמה עובדות על תלמידי סינגפור: בין השנים 2005 ו-2010 עלה ב-16 אחוזים מספר התלמידים במדינה האסייתית שפנו לטיפול פסיכיאטרי. חצי מהם היו בגיל בית ספר יסודי. באותן שנים קפץ שיעור הילדים בסינגפור שאובחנו כסובלים מנטיות אובדניות, הזיות ותוקפנות ב-35 אחוזים, ושמומחים טוענים כי הגורם המרכזי לכך הוא לחץ לימודי.

אחד מכל שלושה תלמידים סינגפורים חושבים לעתים כי החיים לא שווים בגלל פחד הבחינות, ובעוד שרוב התלמידים האמריקנים או היפנים אומרים שפחדם הגדול ביותר הוא לאבד חבר קרוב או הורה, תלמידים בסינגפור חוששים יותר מכל דבר אחד מכישלון בלימודים. סינגפור היא גם "בירת בעיות הראייה העולמית" - למעלה ממחצית מתלמידי בתי הספר סובלים מקוצר ראייה ומרכיבים משקפיים, והמצב הזה נובע משעות ארוכות של קריאה והכנת שיעורי בית. כל הנתונים הללו, אגב, לקוחים מאתר המפלגה הדמוקרטית הסינגפורית.
ברור שיש מה לשפר במערכת החינוך הישראלית - כמו בכל מקום ובכל עת. אבל חגיגת היללות, הטרוניות והזעקות מחרישות האוזניים לא מסייעת לפתור אף בעיה. צריך לקחת נשימה ארוכה, לראות לעומק ובעיניים פקוחות את מוקדי הבעיה – אותם אלה שיהיו גם מוקדי הפתרון - ולהמשיך לפעול לשיפור המערכת מתוך אמונה בה, ולא מתוך רצון לרסק אותה מבפנים.

מאחורי כל המספרים והנתונים והטבלאות יש תלמידים. שניים מהם, כך יצא, גרים אצלי בבית. הם עדיין לא בגיל שנבחן במבחני הפיז"ה, אבל הם בדרך לשם. החינוך שהם זוכים לו טוב יותר מזה שאני זכיתי לו בכל מובן שהוא - גם מבחינה לימודית, גם מבחינה ערכית וחינוכית.

אין זה אומר שלא צריך להתייחס למספרים ולטבלאות, אבל מומלץ גם לשתות כוס מים לפני שצועקים. אל תדאגו, צקצקנים יקרים, יהיו לכם עוד מספיק חגים גם בלי להתלבש על פיז"ה.