אחרי שאשתי בגדה בי, בגד בי גם הממסד הדתי
משפחתי התפרקה לאחרונה על רקע התנהלות לא מוסרית, ויש שיגידו לא חוקית, של בכיר המתהדר בתואר "רב" במקום עבודתה של רעייתי לשעבר. השורה הצפופה של הכיפות הסרוגות שהתייצבה כדי לטייח את הפרשה, כואבת לא פחות מהפרידה האישית. היום אני גאה שאני כבר לא חלק ממגזר שנאה דורש אבל ממש לא נאה מקיים
להבנה שהייתי חלק מחברה חולה, עד להפנמה המלאה, לקח זמן רב לחלחל. אבל בסוף, לאט לאט, זה קרה. כמו ב"דבר" של אלבר קאמי. אחרי שפוגשים את ה"עכברוש" הראשון במקרה, שוכחים ממנו - חווים אותו כאירוע חד פעמי. ואז מגיע עוד אחד ועליו כבר מפעילים מנגנון הדחקה פנימי כדי לא להיות מוטרדים חלילה.אבל אז מגיע עוד אחד, ועוד אחד וזה כאילו לא נוגע אלינו, אנחנו מתעלמים, עד שהגיע העכברוש שנשך אותי. רק אז הבנתי שאני חי בתוך חברה שחולה במגפה. לי זה כבר מאוחר – אני כבר נפגעתי בעצמי מהמגפה הזו שאוכלת כל חלקה טובה, מפילה חללים חללים ומפרקת משפחות. מצאתי את עצמי עומד חסר אונים מול מוסד ציבורי, שמנהיגיו הרוחניים, לא רק שלא פעלו להדברת המגיפה, אלא בחרו להגן על מקורותיה.
"הוועדה הסניטרית" של הממסד שממנו נכוותי ברותחין לא עשתה דבר כדי למגר את הבעיה. היא רק דאגה לנקות ולמגר את הדיבורים על המגפה. כאילו אם לא נדבר ולא נדע היא לא תהיה קיימת. ובינתיים, החללים ממשיכים ליפול.
הורדתי את הכיפה מהראש בגיל מאוחר. כמי שגדל על ברכי החינוך הממלכתי דתי וכמי שרוב קשריו החברתיים היו בקהילת "הסרוגים", הורדת הכיפה הייתה אקט קשה של התנתקות מהזיהוי עם מגזר שהייתי גאה להשתייך אליו בגלל ה"ערכיות". שמרתי על קשר עם חברי מהמגזר, ילדיי עדיין לומדים בחינוך הממלכתי-דתי והמשכתי להגיע למקום ההתכנסות של המגזר, "בית הכנסת", ואולי הכי חשוב - המשכתי לראות את המגזר כ"ערכי". היום אני מבין שטעיתי.
משפחתי התפרקה לאחרונה על רקע של התנהלות לא מוסרית, ויש מי שיגיד לא חוקית, של בכיר במקום עבודתה של מי שהייתה רעייתי. איש בכיר בארגון – "איש טוב" (כמאמרה של אורלי גולדקלנג) שמתהדר לעיתים גם בתואר "רב". "איש טוב" שכמובן לא לוחץ יד לאישה בפרהסיה כי הוא "שומר נגיעה". משפחתנו התפרקה וזה לא עניינו של שום מגזר ולא של אף אחד – רק העניין שלנו. ככה לפחות חשבתי. ואז כאשר כאב הפרידה עטף אותי, מצאתי את עצמי לילה אחד מתעורר בבעתה ומבין שאני בתוך סיפור קפקאי: הכאב הפך למחנק, זעם ותחושת אכזבה עמוקה.
אחרי שהתגרשנו, התברר למנהיגות המוסד שבו אשתי לשעבר עבדה, כי העובדה שהתגרשנו משמשת בידי אחרים כדי לאשש רכילות על אותו בכיר "רב". לאנשי המוסד לא היה ספק מה הם צריכים לעשות. הם מיד פעלו כדי להכחיש את הרכילות. הדרך הייתה לא לפעול נגד החוטא אלא נגדי.
בתחילה זומנתי לפגישה כדי "לראות מה אפשר לעשות" וכשלא ממש שיתפתי פעולה מצאתי את עצמי ניצב מול שורה צפופה של אנשים שעשו כל שביכולתם כדי לאתרג את הבכיר ולהגן עליו. הפכתי יעד להשמצות ולסיפורים שקריים על הסיבות לכאורה לגירושין. הכל היה כשר כדי לדחות את הרכילות שהתרוצצה בין כתלי המוסד על אותו האיש.
השורה הצפופה נעשתה צפופה יותר ברגע שהתברר לאנשי המוסד שיש בידי להוכיח כי הרכילות היא אמת; כי אותו חוטא נפגש עימי והתוודה על חלק ממעשיו, התנצל עליהם ואף ביקש שלא אספר לאשתו; שבידי להוכיח שאותו בכיר "רב" מקיים פגישות עבודה בחדר אחד ופגישות יותר אינטימיות בחדר אחר בקומה אחרת; שאותו "רב" מנהל שיחות אינטימיות ומפגשים אינטימיים, גם באישון לילה, עם מי שאינה אשתו ואשר כפופה לו במקום העבודה.
ביקשתי להציג את העובדות כהוויתן לאנשי המוסד, היה זמן קצר שגם מי שהייתה רעייתי ביקשה מאנשי המוסד שישמעו אותי. גם היא נדחתה. רק לאחר כשנה (!), ולאחר פניה משפטית מעורך דין הם הסכימו לקבל מידע ראשוני, אבל רק בכתב. ביקשתי לבוא ולהציג מידע נוסף ולדבר בקולי שלי שיתרשמו ממני ומהחומרים שיש לי. אבל כלום, הם בשלהם – לא מעוניינים לשמוע ולקבל מידע נוסף. ולי יש הרבה מה לומר. לא רוצים לשמוע. אל תספר. לטענתם, המידע הראשוני שמסרתי "מבושל" והם הטילו ספק בחוקיותו.
דווקא אנשי המגזר שמבכים את האקטיביות המשפטית התחילו להתפלפל מסביב לסוגיות משפטיות – מי אתה שתתלונן? אתה נפגעת מעבירה מינית? וכן, אמנם לא נגעו בי - אבל בהחלט נפגעתי – משפחתי התפרקה. "כן, נפגעתי" רציתי לצעוק. האם כבר היו יחסי מרות או לא היו יחסי מרות בזמן המפגשים האינטימיים? התחילו היועצים המשפטיים להתפלפל. האם יש עדויות על "מכחול כשפופרת" או שמא רק התקיימו שיחות אינטימיות וחיבוקים? ובעצם מה המניעים האמיתיים שלך? הקשו כאילו אני החוטא.
הדיון ה"ערכי" לא עניין אותם ולכן הוא מעולם לא התנהל. ההיתכנות הגבוהה שמי שמתגאה בשיחות אישיות בכך שהוא מצליח לעבוד על כולם - לא חטא רק עם אישה אחת, אלא שאולי יש גם אחרות - לא שינתה מאום לשורה הצפופה של הכיפות הסרוגות, ולאנשיה שחלקם מתהדרים אף הם בתואר "רב".
הייתי תמים – חשבתי כי הרבנים באותו מוסד יצהירו שערכית הם לא מוכנים להתנהלות כזו במוסד שלהם. חשבתי כי לא יכנסו להתפלפלויות משפטיות דחוקות. חשבתי כי קבוצה שמוטרדת מהאפשרות שבנות ישרתו באותו טנק עם בנים, תהיה מוטרדת מקיומה של התנהלות לא ערכית שכזו אצלם בבית פנימה. טעיתי. העכברושים של אלבר קאמי השתלטו על העיר.
ואני, המעט שנשאר לי זה סוף סוף להיות גאה שאין לי יותר כיפה סרוגה על הראש. אני כבר לא מסומן כחבר במגזר שנאה דורש אבל ממש לא יודע לקיים.
אקו"ם