האמת לא מעניינת: מה נשאר מפרשת דרוקר-וינטר
פרשת דרוקר–וינטר הייתה יכולה להפוך לאחד הדיונים היותר מרתקים בשאלת גבולות האתיקה והמוסר של התחקיר, אבל כל מה שנותר ממנה הם קרבות בוץ בין המחנות הקבועים של עיתונאי ימין ושמאל
בימי עלומיי כסטודנטית תפרנית שרק רצתה לסגור את החודש, עבדתי כממלאת מקום באחד התיכונים בעיר. היה שם נער אחד, דן, שכונה על ידי המורות "דנדליזם", הודות לחיבתו המופלאה ליצירת מקסימום נזק במינימום זמן. רגע אחד לא שמת עליו עין וזה היה עולה לך בקיר מקושקש, שירותים מוצפים ושאר אירועי פלצות. יום אחד נכנס שכן זועם לבית הספר, טען שאחד מהילדים ניקר לו את צמיגי הרכב ודרש פיצוי על הנזק. תחקיר מהיר בקרב התלמידים הוביל מיד לדן, והוריו נקראו לשלם את הסכום. לא הועילו כל תחנוניו של הנער, שנשבע שלא הייתה לו יד בדבר. לימים התברר שמי שניקר את הצמיגים היה לא אחר מאויבו של השכן, אשר ביקש לנקום בו על סכסוך בנוגע לגניבת מקום חניה. אבל גם כאשר התגלתה האמת, סירבה המנהלת להתנצל בפני דן. "ילד צריך להבין שלתדמית שהוא יוצר לעצמו יש מחיר", טענה, "זו ההכנה הכי טובה שאנחנו יכולים לתת לו לחיים".
נזכרתי בסיפור הזה כשפרצה פרשתדרוקר־וינטר בתחילת השבוע. בתוך שלל הגרסאות שנשמעו על ידי שני הצדדים בלט ניצחונו של אחד, ראש הממשלה נתניהו, שעל פי הסקרים 70 אחוז מהגולשים תמכו במתקפה שלו נגד דרוקר. אבל מעניין מכך היה הגילוי כי 88 אחוז מהגולשים שניהלו דיונים בעניין התמקדו באישיותו של דרוקר ובשאלה האם הוא אכן מחפש את נתניהו בפינה.
רביב דרוקר. לתדמית שהוא יוצר לעצמו יש מחיר.
צילום: דודי ועקנין
זה היה כמעט מדהים לראות באיזו מהירות הדיון עובר מהשאלה האם דרוקר ניסה או לא ניסה לחבל במינויו של מח"ט גבעתי, לשאלה הרבה יותר גדולה וכוללת. אבל בעניין הזה דרוקר יכול לבוא בטענות רק אל עצמו - מי שמסקר ומתחקר באובססיביות צד אחד בלבד של המפה הפוליטית, שלא יתלונן שחוסר האמינות דבק בו גם כשהוא פועל לכאורה באופן תקין. לתדמית יש מחיר.
כל עוד מדובר באספסוף פייסבוק משולהב, אפשר עוד להבין את העמדה הנחרצת שננקטת ביחס לדרוקר, עוד לפני הבירור הסופי של העובדות. מהירות השיפוט קצת פחות ברורה כשמדובר בעיתונאים, לפחות כאלו שאמורים להיות מסוגלים להתייחס לסיטואציה מסוימת באופן קצת יותר אינטלקטואלי מאשר השאלה "מי במחנה שלי ועל מי אני אמור להגן עכשיו".
אל''מ וינטר. הדיון עבר מהשאלה האם דרוקר ניסה לחבל במינויו של מח''ט גבעתי, לשאלה הרבה יותר כוללת.
צילום: דו''צ
זה כמובן לא קרה. תוך דקות ספורות התכנסו קבוצות הווטסאפ העיתונאיות שאני חברה בהן לטקס המסורתי הרגיל: או־אה־מה־קרה דרוקר אכל אותה. כשהעזתי להציע שיש לנטרל את התיעוב האישי כלפי דרוקר ולשפוט את המקרה בצורה אתית ענה לי אחד מהם בשיא הפשטות: "צריך לנטרל את הדיון העבש והמזויף באתיקה ולהתמקד בתיעוב האישי כלפי דרוקר". מאוחר יותר, כאשר שוחחנו באופן אישי, הבהיר לי את עמדתו: אנחנו במלחמה, ואת המלחמה הזאת לא אנחנו התחלנו.
למרות שזה מאוד עצוב, הוא כנראה צודק. פרשת דרוקר־וינטר הייתה יכולה להפוך לאחד הדיונים היותר מרתקים בשאלת גבולות האתיקה והמוסר של התחקיר העיתונאי, ובמקום זה כל מה שנותר ממנה הם קרבות בוץ בין עיתונאי ימין ושמאל, כששאלת האמת כלל לא משחקת תפקיד. הכול פועל ומתנהל על פי שיפוט אישי וחלוקה למחנאות. הלנו אתה אם לצרינו. בכל פעם שמתעוררת פרשייה כזאת אפשר לחזות בדיוק מה יכתוב האיש מערוץ 20 ואיך יגיב לו ההוא מהארץ. אין דבר יותר משעמם מזה. ואין דבר מזיק יותר לדמוקרטיה מאשר עיתונות שכבר מזמן אינה עוסקת בחקר המציאות, אלא בהתאמתה לאג'נדה שאותה היא מנסה לקדם.
בעיצומו של תהליך חילופי האליטות, פני העיתונות כיום נראים כך: קבוצות ווטסאפ נפרדות של עיתונאי שמאל ועיתונאי ימין. אלו בוכים שגנבו להם את המדינה, ואלו מייבבים שלא נותנים להם לגנוב אותה בשקט. הם מתגוששים בטוויטר ואז רצים בחזרה לקבוצת האם כדי לקבל חיבוק ונעים בגב. את התופעה הזאת נהוג לכנות echo chamber, מצב שבו אדם מנהל את חייו בתוך מערה שמהדהדת לו את אותן דעות שוב ושוב, ואלו מגבשות לבסוף את תפיסת המציאות שלו.
הדרך היחידה לברוח מהמערה הזאת היא לאלץ את עצמך לצאת מאזור הנוחות ולפגוש בכוח דעות שונות, גם אם הן קיצוניות. את המדיניות הזאת החלתי על עצמי לאחרונה, כשהחלטתי לנסות לגוון את פני הפיד שלי, שכרגע נוטה לימין באופן מובהק. בכל פעם שאני מקבלת הצעת חברות חדשה בפייסבוק אני מבצעת בדיקה מאוד פשוטה: אם יש לנו מעל מאה חברים משותפים, לא מאשרת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם