הלוואי שנתניהו ישלוט במינויים כמו טראמפ
טוב תעשה הממשלה, אם תאפשר לעצמה למנות פקידים בכירים שיישמו את השקפת העולם שבשמה נבחרה. קוראים לזה דמוקרטיה
אין שום דבר חדש ברצונו של ראש הממשלה, "לשלוט במינויים כמו טראמפ" כדבריו. גם אין בכך שום דבר רע. להפך. כל מי שמכיר את יחסי הגומלין שבין שרים לפקידיהם, יודע שהמציאות אולי פחות מצחיקה מהסדרה הבריטית הבלתי נשכחת "כן, אדוני השר" אך משתקפת בה היטב. השרים יכולים להורות ולהנחות, הפקידים יקבעו אם ההנחייה תיושם. זו אינה תיאוריה במדעי המדינה אלא מציאות שבכל יום ובכל שעה.כי איך העסק עובד? במקרה הטוב, השר החדש מתיישב על כסאו אחת לארבע שנים. במקרה השכיח, הוא מתחלף אחרי שנתיים. בדרך כלל הוא מצויד בלא יותר מיֵדע בסיסי על המשרד שהופקד בידיו ועל התנהלות המערכת הממשלתית בכלל. כלומר, הוא לא מתמצא בחומר שהפקידים הבכירים שורקים בלילה מתוך שינה והוא לא מכיר את התקנונים, הקריטוריונים וההגבלות. קבלת הפנים הזו כבר מכניסה אותו לעמדת נחיתות מול מי שאמורים ליישם את המדיניות שהוא מתווה. נדרשת לו לפחות חצי שנה להבין מימינו ומשמאלו.

נתניהו ובנט. לא ימין ושמאל, אלא אל''ף בי''ת של דמוקרטיה.
צילום: אמיל סלמן
אלא שאז הוא נתקל בחומות הגבוהות באמת, היועץ המשפטי והחשב. בלעדי שני אלה, שהם הפקידים החזקים ביותר בכל משרד, איש לא ירים את ידו בממלכה שהשר הנבחר הופקד עליה. כלומר, הוא יכול ליזום רפורמה למעננו הבוחרים, אבל החשב והיועץ שאינם כפופים לשר הנבחר, אלא למשרד האוצר וליועץ המשפטי לממשלה (בהתאמה), מסוגלים בקלי קלות לעצור אותה. למעט רצונם הטוב, אין להם למעשה שום מניע להתיישר על פי דרישות השר הממונה. אדרבה, לעיתים קרובות הם תופסים את תפקידם כמי שצריכים לבלום, לרסן או בכלל לעצור אותו.
התוצאה של המבנה הזה היא שיתוק ממשלתי ומכה קשה לדמוקרטיה. כי שר יכול ליזום תכניות, רפורמות והחלטות, אבל אם הפקידות לא תרצה, אף אחת מהן לא תקרה. קחו למשל את שוק הדיור. בשנות ה-90, כאשר לשרים הנבחרים עוד היה קצת כוח בידיים ובג"ץ לא ניהל את המדינה, אריק שרון יכול היה לעקוף את מכשלות הבירוקרטיה ולהציף את המדינה בדירות חדשות כדי לקלוט את מיליון העולים מברית המועצות. כיום, רפורמה אחר רפורמה נכשלת ומחירי הדירות נוסקים, בגלל הבירוקרטיה, הרגולציה, המשפטיזציה והמנהל התקין.

אחריך, דונלד.
צילום: AFP
או התחום המדיני. יש הבדלי דרמטי בין שגריר המעביר מסר במילים "התבקשתי לומר לך שממשלתי לא מקבלת את גינוי ההתנחלויות מצדכם", לבין שגריר שבאמת כועס ואומר "ישראל דוחה מכל וכל את הגינויים שלכם. אין להם מקום בשיח שבין שתי המדינות". שניהם עשו מה שהתבקשו, אך ברור שהשני הרבה יותר אפקטיבי, ואני כבר לא מדבר על דיפלומטים שבשיחות פרטיות סותרים את מה שאמרו בשיחות הרשמיות. יש כאלה.
מה שמביא אותנו להצעה של נתניהו, שבכלל לא קשורה לימין שמאל אלא לאל"ף בי"ת של דמוקרטיה. אנחנו, העם, בוחרים לשלטון נציגים על מנת שיקבלו החלטות לטובתנו ויישמו אותן. כדי שזה יקרה נדרשת לצידם פקידות מקצועית שותפה לדרך עם כושר ביצוע. כי המצב הקיים כיום של פקידות ניטרלית שברצונה תקדם, ברצונה תמסמס וברצונה תעצור, מולידה אנומליה. המשפט "הכל יודעים שממשלה לא מסוגלת לבצע ולכן מגדירה מדיניות אבל נותנת לאחרים לבצע", הנשמעת כל כך הרבה פעמים במסדרונות, עומדת בסתירה משוועת להגדרת הממשלה כזרוע המבצעת. היא שמובילה לאותו שיתוק ממשלתי המוכר לכולנו.

מנדלבליט. חומות גבוהות.
צילום: אורן בן חקון
לא פחות חמור, העולם ההפוך הזה דוחף את השרים לאי עשייה. ברבות השנים השרים למדו שרק מי שנלחם על החלטות מול הפקידות, מצליח - לעיתים - להביא לאישורן. למה להם לפתוח חזיתות? הבלתי רציניים שביניהם מדלגים מתפקיד לתפקיד, בלי להטביע חותם ובלי לקחת אחריות, בידיעה שהפקידות ממילא מנהלת את העניינים על פי שיקול דעתה. אז רובם לא עושה ומי שכן עושה לא אחת מכלה את זמנו במלחמות מיותרות. דוגמה קטנה אחת להמחשה: פתיחת שוק הסלולר לתחרות. כשם שכחלון יכול היה לעשות את זה, כך יכולים היו קודמיו. ההבדל הוא שכחלון, בגיבוי נתניהו, היה מוכן ללכת נגד המלצות הגורמים המקצועיים (והלחצים החיצוניים שאינם רלוונטיים כרגע לענייננו). קודמיו לא, ולכן אנחנו, הציבור, שילמנו כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה כסף.
לכן, השורה התחתונה היא שטוב תעשה הממשלה, אם תאפשר לעצמה למנות פקידים בכירים מקצועיים שיישמו את השקפת העולם שבשמה נבחרה. קוראים לזה דמוקרטיה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg