מתי ואיך בדיוק הפכו חיינו לפרומו אחד ארוך
מה הקשר בין דחיית המראת מטוסי ה'אף-35' בגלל ערפל למסיבת החנוכה הקרובה של ילדיכם? החיים כפרומו אחד ארוך
לא קרה אסון בעקבות האיחור בכמה שעות של טקס קבלת מטוסי ה'אף-35' שהתקיים השבוע בבסיס חיל האוויר בנבטים. המטוסים, כזכור, לא הורשו להמריא מאיטליה בגלל ערפל ומזג אוויר סוער, והמתינו שעות על המסלול. נכון שכמה וכמה בכירים שזמנם יקר נאלצו לשנות קצת את לוח הזמנים העמוס שלהם, ואמנם הטקס התקיים בסופו של דבר בשעת חשכה ולא לאור יום, אבל המטוסים הגיעו בשלום, כל הנאומים המרגשים ננאמו, כל המליצות נמלצו וכולנו מרגישים בטוחים, חזקים וגבוהים יותר.
ובכן, אמנם לא קרה אסון, אבל הרשתות החברתיות התנפלו על העיכוב הזה כמוצאות שלל רב. "100 מיליון דולר ואין פנסי ערפל", לגלג פוסט אחד; "חשש בצה"ל: האיראנים מאיימים לפתח ערפל", עקץ שני. עוד כהנה וכהנה צחוקים ודאחקות פורסמו על חשבון המטוס החמקן שעוד לא הספיק אפילו לקבל סל קליטה.
מה שגרם להסתערות הצינית על חשבון ה'אדיר' הוא לא עצם העיכוב - הרי כמעט כל טיסה מנמל התעופה בן-גוריון מתאחרת ולא ממריאה בזמן. עולם התעופה הוא יקום שלם של עיכובים ואיחורים, וכל אחד שאוחז בדרכון יודע זאת.
מה שגרם ללגלוגים הוא הפרומו ("קדימון"): במשך ימים ארוכים דאגו אנשי חיל האוויר, דובר צה"ל וכמובן אנשי השיווק של חברת 'לוקהיד מרטין', יצרנית המטוס, להכין אותנו לאירוע של פעם בחיים. אדיר מילר התגייס והכין סרטון לכבוד המטוס החדש, כל ילד שישב מספיק זמן מול אחד מאמצעי התקשורת יכול היה לספק מפרט טכני מדויק של הנשק החדש של צה"ל, כולל חימוש אפשרי, וכולנו נאלצנו להפנים שמדובר בכלי טיס שטרם נראה כמותו. הוא הכי טוב, הכי חמקני, הכי מעניק עליונות אווירית והכי ישמור עלינו מכל צרה. ואחרי כל זה – הוא לא ממריא בגלל ערפל?
אנחנו בכלל לא שמים לב עד כמה חיינו מתנהלים כפרומו אחד ארוך. כמעט כל פעולה שלנו לא נעשית לצורך עצמה, אלא בשביל הצעד הבא שבמסגרתו מובטח לנו האושר. אלא שגם שם אנחנו לא מסוגלים לנוח אפילו דקה, כי כבר מהבהבת לה ההבטחה הבאה באופק, הפרומו למשהו יותר מוצלח ויותר גדול.
רוצים דוגמה שתדבר לכל אחד ואחת מאיתנו, או לפחות להורים שבינינו? מסיבות חנוכה. הן מתקרבות – ובענק. הנה, עשיתי פרומו.
כמה מאיתנו באמת יושבים וצופים בילדינו החמודים שנבחרו לגלם את הנר הראשון או החמישי, סופגים את הקולות, המראות והחיוך הביישני? וכמה מאיתנו עומדים בשולי הגן עם מצלמה אחת או שתיים ומתעדים? הרי בעוד כמה דקות נעביר את הסרטון בווסטאפ המשפחתי וכולם יגיבו באימוג'ים של אושר ולבבות אדומים, ולזה אנחנו מחכים - למה שיקרה בשלב הבא. בעצם, המסיבה היא רק הפרומו למה שיתחולל עוד מעט ממש בקבוצה של החברים מהשכונה או בפייסבוק ("חמודי, תשאיר את הנר על הראש, זה לפחות עוד תשעים לייקים").
המקום שבו שולט הפרומו הוא כמובן מסך הטלוויזיה. אינספור פרומואים מציפים אותנו בכל ערוץ שבו נביט ובכל גרסה אפשרית. לא מדובר רק בסרטונים הקצרים שבין הפסקות הפרסומות, אלא גם בריבועים קופצניים בחלק העליון של המסך ובשורות רצות בתחתיתו, שסופרים ומונים את השעות והדקות עד להכתרת ה'מאסטר שף' הבא. הערוצים המסחריים מלעיטים אותנו בהם, ולשם כך מתחזקים מחלקות פרומו גדולות ומאובזרות היטב שבהן יושבים מיטב המוחות שמטרתם לרגש אותנו בשלושים שניות ולהביא אותנו לשאוף לאושר הבא, שכמובן יהיה הרבה יותר טוב ממה שחווינו אי פעם. כי עכשיו משעמם, ורק העתיד צופן לנו גדולות ונצורות.
בשנת 2010 נקרתה בפנינו הזדמנות פז לבדוק את הצורך בפרומואים טלוויזיוניים. שתי זכייניות הערוץ השני, 'רשת' ו'קשת', נקלעו לסכסוך והחליטו לא לשדר זו את הפרומואים של האחרת ולהפך. התוצאה? הרייטינג של תוכניות שתי הזכייניות עלה. בסקר פנימי של 'קשת' התגלה כי רוב גדול בציבור, למעלה מ-60 אחוזים, סבור שכמות הפרומואים גדולה מדי. האם זה שינה משהו בהתנהלות הזכייניות? אתם יכולים כבר לנחש את התשובה.
הפרומו הסטנדרטי מבטיח לנו עתיד טוב וזוהר יותר. אבל יש גם פרומו הפוך, שבו נתקלנו השבוע: מותה של הזמרת אהובה עוזרי הביא את תחנות המוזיקה בישראל להשמיע רבים משיריה. יצא לי לשמוע שדרן באחת התחנות, שלאחר שניגן שיר שמעולם לא שמעתי, לחשש בערגה: "זה היה אחד מלהיטיה הגדולים ביותר של אהובה, איזה שיר מדהים". מה אתה אומר, בחור צעיר. אם זה שיר כל כך מדהים, כיצד יכול להיות שלא השמעת אותו לפחות פעם בשבוע במקום כל הזבל הפלסטיקי שמנוגן בתחנה שלכם בלי הפסקה?
השדרן הזה אינו איש רע. הוא פשוט מתנהל באופן הפרומואי שבו כל המדיה עובדת: ההווה לא משהו, אבל איזה עבר היה לנו. עוד מעט נחזיר אתכם לשם, ותשמעו שיר שכמוהו עוד לא שמעתם.
שאיפות לעתיד זה בסדר גמור, ציפייה למשהו טוב יותר זה אחלה - אבל איכשהו, מרוב רצון להיות בנקודה כלשהי בעתיד ורוד יותר, התחושה היא שקצת איבדנו את ההווה, כאן ועכשיו. ייתכן שנתנו לעולם הפרומואים להשתלט לנו על סדר היום, גם מבחינה ציבורית אבל גם באופן הכי אישי שיש.
לכן, במסיבת החנוכה הקרובה של ילדכם תצלמו, תגדירו זמן צילום מדויק שממנו אתם לא חורגים. תבטיחו לעצמכם שבמהלך האירוע אתם לא שולחים ווטסאפ ולא מעלים תמונה לפייסבוק. גם אתם וגם ילדיכם תזכרו את המסיבה הזו הרבה יותר מהורים שימשיכו לשעבד את עצמם להבטחת הפרומו ויתעדו ללא הפסקה. ואם לא הסכמתם עם הטור הנוכחי, חכו לטור בשבוע הבא: כזה טור באמת עוד לא ראיתם.
אקו"ם