ראשי » חדשות » דעות

עוד לא סיימתי להתבגר וצריכה לגדל מתבגר משלי

גיל ההתבגרות קשה להורים משום שהוא מזכיר לנו כמה מזויפים ומותאמים לסביבה הפכנו להיות. אבל יש גם נחמה

אף אחד לא מכין אותך לרגע הזה שבו את מבינה שאת כבר לא מגדלת בבית רק ילדים. זה קורה לך ברגע המוזר שבו הדלת בקומה העליונה נטרקת בזעם אחרי מריבה קולנית, מותירה אחריה שתי תמונות מתנדנדות. אחר כך בא השקט. שקט מוזר כזה, שבו את תוהה לאן נעלמו הימים היפים שבהם היה ברור מי השולט בבית הזה ומי הנשלט.

כנראה לעולם לא נבין מה גורם לנו לוותר על חיי נוחות לטובת שלושה או ארבעה גמדים כפויי טובה. אבל לפחות בתקופת הילדות, הם עדיין היו הגמדים ואנחנו היינו הענקים שקובעים את הכללים. מערך הכוחות משתנה ברגע שאחד מהם, להלן הבכור, קולט שלו ולך יש אותה מידת נעליים ומתחיל לחלוק איתך גרביים וכפכפים. המצב הולך ומידרדר כשהוא מבין שבעצם אין לו שום סיבה הגיונית להקשיב לך, כי אין לך שום סנקציה אמיתית עליו.
 
וכך, בלי שאת שמה לב, הולך ומתפתח לך בבית גבר קטן ופלומתי עם ניצני חצ'קונים, שמרגיש שאף אחד לא מבין את עולמו הפנימי (המורכב, נכון לעכשיו, מסרטוני קלאש אוף קלאנס ביוטיוב) ונורא מכול - מתחיל להתבייש כשהוא שומע אותך אומרת לחבר שלו "מה נשמע עידודי, הסתפרת?"

אני רק בת 33, עוד לא סיימתי לגמרי את תקופת ההתבגרות בחיי, וכבר אני צריכה לגדל נער מתבגר משל עצמי. ועוד אחד שמכפיל אותי במנת המשכל שלו ויודע לתקוע לי עקיצות בדיוק במקומות הכואבים. "את אומרת לי לסדר את החדר?" הוא אומר, "תראי מה הולך אצלך בחדר הכביסה!"

במקרה או שלא, נחשפתי לאחרונה לשתי יצירות שעוסקות בדיוק במתח הזה. הראשונה היא הסרט המצוין "קפטן פנטסטיק", שבמרכזו אב שמחליט לגדל את ששת ילדיו ביער ולהעניק להם את החינוך הביתי האיכותי ביותר שהם יכולים לקבל. כל ילד מורשה להיגרר אחרי הסקרנות הטבעית שלו, והתוצאה היא ילדים אינטליגנטים ויצירתיים שצמאים לבלוע את העולם. זהו סרט שמעורר אצל כל הורה שצופה בו מחשבות נוגות על שיטות הלימוד והחינוך המסורתיות. השנייה היא "החיים עצמם", סדרת מופת טלוויזיונית על קורות חייהם של שני הורים ושלושת ילדיהם ועל המשקעים שסוחב כל אחד מהם במהלך השנים. מה שמעניין הוא שבשתי היצירות הללו עומדים הורים עם מחויבות עצומה למשימת גידול הילדים, כאלו שבאמת שואפים להורות מושלמת, ובשני המקרים הילדים מתמרדים נגדם או נותרים מלאי תלונות כלפיהם.

זו ככל הנראה תכונה הורית מולדת - לרצות לתקן על הילדים שלך את כל הטעויות שעשו הוריך. הצרה היא שזה אף פעם לא מצליח. אין דבר מתסכל יותר מאשר לדעת שלא משנה מה אעשה וכמה אנסה להיות אמא טובה לילדיי, בסוף יגיע היום שהם יעמדו מולי ויטיחו בפניי את כל טעויות הגידול שלי ואהיה מלאת רגשי אשם.
ילדים בכורים הם שפני הניסיונות החינוכיים של ההורים שלהם.
 
ברוב המקרים הם גם הנפגעים העיקריים מאסטרטגיות הטיפול הבלתי עקביות שהם מפעילים כלפיהם בניסיון לפלס את הדרך ללבם. נהוג לכנות את התקופה הזאת גיל "הטיפש־עשרה", אבל אני דווקא חושבת שמדובר בגיל "החכם־עשרה", ודווקא משום כך הקושי מולם הוא כל כך גדול. פתאום נוספת למערכה דמות חדשה בבית, נטולת מסננת על הלשון, שאינה שבויה בידי שום קונספציה חברתית קודמת ומבקשת לעצב בצורה נקייה את עמדותיה. הילד שלך מטיח בך אמיתות שפעם האמנת בהן בעצמך, והתגובה היחידה שאת מצליחה לחלץ היא "עוד חוצפה אחת כזאת ואתה עף לחדר".

גיל ההתבגרות קשה להורים משום שהוא מזכיר לנו כמה מזויפים ומותאמים לסביבה הפכנו להיות. הנחמה היחידה היא שרוב המתבגרים צולחים אותו יפה, ועם הזמן מוצאים את הדרך לעשות שולם עם ההורים שלהם ולהעריך את מה שעשו בשבילם. אני יודעת שזה מה שקרה לי ולאחיי מול הוריי, וזה קרה משום שגם במשברים הכי גדולים שעברנו מולם יכולנו להרגיש ולדעת שאנחנו הדבר הכי חשוב בחייהם.

הטעות הכי גדולה שהורה יכול לעשות היא לנסות לדכא את המרד של ילדו המתבגר על ידי זה שיהפוך להיות חבר שלו. הבנתי אותה לפני כמה חודשים, כאשר ישבתי בהדרכת הורים ושאלתי את המטפל איך יכול להיות שההורים שלנו עשו בשבילנו כל כך הרבה, ובכל זאת כולנו מרדנו בהם. הוא ענה לי שבית שהקירות שלו חזקים, אפשר לבעוט בו. אם הילדים שלך לא מורדים בך, זה השלב שבו את צריכה להיות מודאגת.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

רחלי מלק-בודה

כתבת בכירה ובעלת טור במקור ראשון

לכל הטורים של רחלי מלק-בודה