אובמה התנהג כיווני: קרב רבים מול מעטים
ימים אחדים אחרי שאובמה הדליק חנוכייה מוקדמת עם הנכדה של שמעון פרס, הוא עשה מעשה יווני וארגן נגדנו קואליציה של רבים מול מעטים, גיבורים לכאורה מול חלשים לכאורה, רק לכאורה
בשורש הדברים, בחפירות העומק, החלטת מועצת הביטחון בגנות ההתנחלויות היא כישלון חרוץ של אברהם אבינו. לא כישלון של נתניהו, לא של תושבי עמונה – של אברהם אבינו. הכול בגללו. ארבעת־אלפים שנה אחרי שארץ כנען הובטחה לו ולזרעו, אומות העולם עדיין מסרבות להכיר במורשתו. הן כבר השלימו עם הרעיון המונותאיסטי שהוא הנחיל לאנושות, אפילו הכירו בייחודיות הרוחנית של צאצאיו, אך עדיין קשה להן עם עצם נוכחותנו פה.
אפילו בקרב האגף הלא־אנטישמי של חברות האו"ם מבעבעת התקוממות פנימית, תת־הכרתית, נגד החיבור בין היהודים לארץ ישראל. המנגנון המוסרי הגלובלי אטום לטענות הצדק הנדל"ני היהודי שזועקות גם מספרי הקודש הנוצריים והמוסלמיים, לא רק מספרי הקודש שלנו. איבה כבושה מתפרצת מעת לעת אל פני השטח, וגורמת גם למדינות נאורות להעדיף את הנרטיב הפלסטיני הרעוע על פני ראיות תנ"כיות והיסטוריות מוצקות.
ישראלים רבים נזכרו השבוע בהחלטת האו"ם לייסד אותנו. ודאי עוד ידובר בה רבות בשנה הקרובה, לרגל יום הולדתה ה־70 הממשמש ובא. גם על הכרזת בלפור ידובר, במלאת לה מאה שנה בקרוב. לכאורה שתיהן מוכיחות שהגויים כן מכירים בזכויותינו פה, אבל הן היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. כבר בשנות העשרים חזרה בה בריטניה בפועל מהצהרת בלפור, ולמעשה ביטלה אותה. החלטת האו"ם מ־1947 נבעה מצירוף אינטרסים בינלאומי נדיר ומסמיכותה לשואה. בשורה התחתונה היא קרעה מאיתנו את גב ההר, ערש לידתנו.
עד היום אין שגרירות זרה אחת בירושלים, כי חזרת היהודים לעיר הקודש היא חיזיון מכאיב לעיניים נוכריות. מחיאות הכפיים הממושכות של חברי מועצת הביטחון אחרי ההצבעה נגדנו, כאילו זה עתה מיגרו משטר רשע בסדר גודל נאצי, הבהירו את עומק רגישותם לנושא. אין הסבר אחר לשמחה הגדולה שאחזה בהם. הם לא אוהבים אותנו, נקודה. גם הטובים יחסית שביניהם, כמו בריטניה של תרזה מיי או יפן של שינזו אבה, מעדיפים אותנו קטנים ככל האפשר. שד ישן ומודחק של שנאת ישראל מתפרץ לפעמים מהבקבוק, וגורם להם ליישר קו עם אויבינו המרים ברמאללה, שוחרי השמדתנו. איך אמר חיים הרצוג ב־1974 אחרי החלטת האו"ם להשוות את הציונות לגזענות? “היטלר היה מרגיש פה בבית". בדיוק.
אפרופו היטלר, הנה סיפור מחכים ממקור אמין מאוד, אמא שלי: במלחמת העולם השנייה, כשהגרמנים הפציצו את לונדון, נשלחו ילדי העיר לאימוץ זמני במקומות יישוב מרוחקים מאזור הסכנה. אמי התארחה חודשים אחדים בבית משפחה נוצרית. היחס אליה היה מופתי. עד היום היא זוכרת לטובה את מארחיה. רק פעם אחת הם העלו את עניין יהדותה. זה קרה ערב הפסחא. “מרים", הם ביקשו ממנה, “תשתדלי להישאר מחר בחדר, כי קשה לנו לראות יהודים בחג שמזכיר לנו את הריגת ישו".
גם לגויים הכי טובים באו"ם קשה לפעמים עם הורגי ישו. כמו אנואר סאדאת ב־1973, הם הכינו לנו עכשיו מארב בעיתוי מסוים מאוד: ליל שבת לפי שעון ישראל, ערב חנוכה, כשהיהודים לא ערניים כל־כך לסכנות סביבתיות. ימים אחדים אחרי שאובמה הדליק חנוכייה מוקדמת עם הנכדה של שמעון פרס, הוא עשה מעשה יווני וארגן נגדנו קואליציה של רבים מול מעטים, גיבורים לכאורה מול חלשים לכאורה, רק לכאורה.
לא, אובמה אינו אנטיוכוס, אבל בלשון המעטה הוא גם לא אוהב ישראל גדול. כבר בפגישה הראשונה עם נתניהו בבית הלבן, שבע שנים לפני נאום ראש הממשלה בקונגרס ושמונה שנים תמימות לפני חוק ההסדרה, הוא השתמש ברטוריקה אלימה כלפיו. המילים הקשות שדלפו ממנה – “אפילו לא לבנה אחת" – חלביות מאוד ביחס למילים הקשות שלא דלפו. הנשיא איים לדרוס את ממשלת ישראל אם תתנגד לו.
נתניהו התכופף. הוא נשא את נאום בר־אילן. אחר כך הקפיא לעשרה חודשים את הבנייה היהודית ביו"ש. לאורך שתי קדנציות נשיאותיות לא נבנו בתים בירושלים ובמעלה־אדומים. ראש הממשלה הנפיק לא מעט היתרי בנייה מחוץ לגושים, אך גם לא מעט הנחיות הקפאה. הוא חשש מנקמת אובמה. כבר בעבר הרחוק הזהיר בכירי ימין כי תנופת בנייה ביו"ש תגרור אחריה עונש אמריקני בשלהי 2016, כשהנשיא יהיה משוחרר מכבלים פוליטיים.
דוברי השמאל כאן, שחלקם הגיבו אף הם במחיאות כפיים על ההצבעה באו"ם, טוענים שהיא הייתה נקמה על חוק ההסדרה. שטויות. אובמה הכין לנו את המארב במועצת הביטחון כנקמה על משהו גדול פי כמה: כישלונו החרוץ בהקמת מדינה פלסטינית. בניגוד לכל תקוותיו עם תחילת כהונתו, הוא לא הצליח לגרום לנו לפרק את מפעל ההתנחלויות ולחלק מחדש את ירושלים. לכן הוא כועס כל־כך.
“אמריקה תקדם עידן של שלום", התחייב הנשיא בנאום ההשבעה שלו ב־20 בינואר 2009. ישראל לא הוזכרה אז כלל בנאום, הערבים כן. זה היה סדר העדיפויות המובהק של הנשיא הטרי, תקוות הליברלים. הוא דיבר על יחסים חדשים עם העולם המוסלמי, ופגע קשות ביחסים המסורתיים עם ישראל. בביקורו הראשון במזרח התיכון פסח עלינו, ונשא נאום נורא בקהיר. מאוחר יותר שחרר לפרסום את התצלום המפורסם עם הנעליים על השולחן. הנשיא אכן תכנן לדרוס את נתניהו כדי שיסכים לחזור לקווי 67'. כשהוא דיבר פה בהלוויה של פרס, היה כבר די ברור שהוא לא יסיים איתנו בטוב את תקופת כהונתו. את ביקורו החטוף כאן קינח בבדיחה תפלה על ההלוויה העתידית של נתניהו.
נתניהו, מצדו, טרח להשמיע שוב ושוב קריאות נגד מהלך אמריקני חד־צדדי באו"ם. הוא חשש מאוד ונזהר מאוד. זה לא עזר. יכולנו לבנות הרבה יותר ביו"ש ובירושלים בלי להרע את מצבנו המדיני. חודשים רבים בוזבזו על איפוק חסר תועלת. כל הרטוריקה הבר־אילנית ירדה לטמיון. אובמה ממילא לא קנה אותה. אחרי השבעת יורשו נצטרך להיפטר ממנה. חזון שתי המדינות רובץ כאבן ריחיים על כתפי ישראל. אפילו לעצמה קשה לה להסביר מדוע היא כה מתנגדת בפועל למהלך שראש ממשלתה תומך בו פומבית. כבר בפגישה הראשונה עם הנשיא טראמפ נתניהו מוכרח להבהיר שהוא יורד מחזון שתי המדינות. זה הלקח העיקרי מפרשת ההצבעה במועצת הביטחון. היא הוכיחה שאין תועלת מדינית בוויתורים ישראליים על נכסי צאן ברזל ובהקפאות בנייה. במקום לפתות את הגויים בוויתורינו, מוטב לשכנע אותם בנחישותנו.
החלטה 2334 היא מאמץ נואש אחרון, או כמעט אחרון, של הקהילה הבינלאומית נגד מפעל ההתנחלויות. בשנים האחרונות היא מזהירה שרעיון שתי המדינות עומד על סף קריסה, וחשוב להבהיר לה בהקדם שהוא כבר קרס. עוד מאה־מאתיים אלף יהודים ביו"ש, עוד קווץ' אחד ב־E1, ולחזון שתי המדינות תונפק תעודת פטירה. דווקא אז הגויים יהיו קשובים יותר להצעות המדיניות החלופיות שלנו, ואולי גם יהיו פחות עוינים כלפינו. פחד יהודי רק מתדלק את יצר הפעולה שלהם נגדנו. הם מריחים מרחוק את החששות שלנו, מאבחנים בדייקנות את ההיסוסים, ויוצאים למתקפה.
אם נמשיך לפטפט בחרדה על תרחישי האג, בסוף באמת יעמידו אותנו שם לדין. אם נפגין עוצמה, האג תחשוב פעמיים. לכן טוב עשה נתניהו כשהגיב במיצג עצבים ישראלי על ההחלטה באו"ם. עכשיו צריך לעבור ברוגע ובביטחון לשלב הבא – בנייה וריבונות. זו תהיה תגובה ציונית הולמת מאוד למחיאות הכפיים המחפירות בליל שבת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם