מחאת הבדואים: ריבונות אינה פריבילגיה
יישום תקיף של החוק בנגב לא יחזק רק את המשילות הישראלית אלא גם את הבדואים עצמם. אין סיבה שהם ירגישו אזרחים סוג ב' וייפלו לידי התנועה האסלאמית
הוויכוח על נסיבות דריסתו למוות של השוטר ארז לוי ז"ל נמשך אבל מחאת הבדואים היום לא הותירה מקום לספק: המאבק על הנדל"ן הפך למאבק לאומני - מהתבטאויות חברי הכנסת הערבים שלא החמיצו את ההזדמנות לתפוס טרמפ על האירוע ועד לשיירת המכוניות שסתמה את כביש שש והניפה את דגלי פלסטין.
וכן, בסוף, זוהי טרגדיה. כשפעולה שגרתית ופרוזאית של טיפול בבנייה בלתי־חוקית דורשת אלפי שוטרים והסתיימה במותו של לוי ז"ל. מדינת ישראל צריכה לערוך חשבון נפש. זהו לא רק ההיקף הבלתי־נתפס של אדמות מדינה שהלכו לאיבוד, ולא רק הפתיל הקצר שהופך את הנורמליות פה למשאלת לב, זוהי קודם כול הממלכתיות שקרסה. המגזר שבעבר שלח כ־90 אחוז מצעיריו לשירות צבאי מלא בצה"ל נפל כפרי בשל לידי התנועה האסלאמית. הבדואים עוברים תהליכי לאומנות והקצנה, ונשאר רק להתפלל שחריש העומק שעשו שם התנועה האסלאמית וארגוני השמאל הרדיקליים לא יצר נזק היסטורי בלתי־הפיך.
הכול התחיל בהזנחה. סכסוכי קרקעות מקומיים שאפשר היה לפתור לפני חצי יובל בכוח המשפט והצדק ובמימוש אסרטיבי של ריבונות - הפכו לתיבת פנדורה שאיש לא מעז לפתוח. החדר מלא אדי דלק, כל ניצוץ יכול להבעיר מדורה גדולה, אבל הממשלה מעדיפה לגלגל את הבעיה לדורות הבאים. בסופו של יום אין באום אל־חיראן שום דילמה משפטית: התיק עבר את כל הערכאות וכל הבירורים והגיע להכרעות חלוטות, אבל איש לא הפיל לפולשים את האסימון. אף אחד לא הבהיר להם שהסיפור נגמר, ואין להם ברירה אלא להתכנס ליישובים הבדואיים הקיימים ולבנות את ביתם בצורה חוקית ומסודרת. הממשלה נמנעה מלנעוץ רגל מסיימת ולהתעקש על סופיות הדיון, והבדואים זיהו את החולשה ולא הפסיקו לנסות לקבוע עובדות בשטח ולשנות את המפה. ההתנהלות שלהם בוועדות גולדברג ופראוור רק המחישה את הבעיה: ככל שהמדינה הייתה מהוססת יותר רמת הגמישות שלהם קטנה פלאים.
חוסר המשילות פוגע לא רק במדינה אלא גם בבדואים עצמם. אין סיבה שהם ירגישו אזרחים סוג ב', אין סיבה שלא יתגייסו בהמוניהם לצה"ל ויבנו לעצמם עתיד אזרחי משגשג, אין סיבה שנשים בדואיות יחיו בפוליגמיה ובאלימות ולא יזכו להשכלה ולהזדמנויות תעסוקה. אבל על מנת שכל זה יקרה מדינת ישראל צריכה להחליט שריבונות, משילות ואזרחות הן לא פריבילגיה אלא חובה.
שיעור גבוה של הזנחת ילדים, אלימות כלפי נשים, עוני ויחסים מעורערים בתוך המשפחה הם רק חלק מתופעות הלוואי של הפוליגמיה בחברה הבדואית. לתופעה יש גם משמעויות דמוגרפיות וביטחוניות: האוכלוסייה הבדואית בנגב מכפילה את עצמה מדי עשור כתוצאה מייבוא מסיבי של נשים משטחי הרשות וממדינות ערב, ונדידת האוכלוסין הזו גורמת להקצנה לאומנית פלסטינית ולצניחה בשיעור הצעירים הבדואים המתגייסים לצה"ל. השבוע השיקו שרת המשפטים איילת שקד והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט תוכנית מקיפה להתמודדות עם התופעה, ובמרכזה - הגברת האכיפה הפלילית.
עונש המאסר על נישואין ליותר מאישה אחת הפך מזמן לאות מתה. על פי הנחיית היועמ"ש החדשה, "במקרים שבהם תימצא תשתית ראייתית מספקת לעבירת ריבוי נישואין, ככלל, יוגש כתב אישום בעבירה זו". מנדלבליט מדגיש שהתביעה תעתור "לעונש הכולל רכיב של מאסר בפועל", ומוסיף שבמקרים שבהם הנאשם הוא גבר הנשוי בנישואין פוליגמיים לאישה שגילה נמוך משמעותית מגילו, או במקרים שבהם הנישואין נערכו שלא מרצונה החופשי של האישה - הענישה תהיה "מחמירה במיוחד". לכאורה הכול טוב ויפה, אלא שעיון מדוקדק בתוכנית מגלה שהעיקר חסר מהספר - אין בתוכנית התייחסות ממוקדת לתרומתם של בתי הדין השרעיים לתופעה.
תחקיר 'בית המשפט התחתון', שפורסם ב'מקור ראשון' ביולי 2013, חשף עד כמה פשוטה השיטה: גבר בדואי המעוניין לשאת אישה נוספת על אשתו "מגרש" את אשתו הראשונה. זו מגיעה לבית הדין השרעי הממלכתי ומקבלת דמי מזונות לילדיה בסכום של 50־100 שקל. לאחר מתן פסק הדין, האישה תגיש בביטוח הלאומי תביעה להשלמת הכנסה. היא תצהיר שבעלה משלם את המזונות כדין, אך תטען שהמזונות הללו אינם מספיקים לכלכלת ילדיה. כשהתביעה תתקבל היא תזכה לגמלת הבטחת הכנסה בסכום של עד 3,000 שקל, זאת בנוסף לקצבאות הילדים ולזכויות נוספות המגיעות לה בגין מעמדה כאם חד־הורית.
התחקיר חשף כי ברובם המוחלט של המקרים האישה לא באמת מתגרשת מבעלה. היא ממשיכה לחיות איתו במתחם אחד ולנהל חיי משפחה תקינים, כשהגירושין הם רק פיקציה משפטית שנועדה להביא להם את תקרת הסכום המוקנה בהבטחת הכנסה לפי חוק הביטוח הלאומי. בדרך זו כולם יוצאים נקיים, והביטוח הלאומי וההוצאה לפועל לא יכולים לעשות דבר. הבעל, מצדו, משלם את דמי המזונות שנקצבו לו, והאישה זכאית לכאורה לכל הסכומים המשולמים לה.
הגירושין נערכים כאמור בבתי הדין השרעיים. בחלק גדול מהמקרים האיש אומר לאשתו "מגורשת" פעם אחת, ובית הדין מוציא אישור על גירושין בפעולה הנקראת "גירושין קטנים", שהיא חסרת כל משמעות מבחינה השריעה, שכן לפי ההלכה המוסלמית הגירושין אינם תקפים אלא אם האיש מכריז שלוש פעמים "מגורשת" בפני שני עדים. בלא מעט מקרים ניתנים אישורי גירושין כשהבעל והאישה כלל אינם נוכחים, ובפני הדיינים ניצב רק עורך דינה של האישה.
עו"ד ראויה אבו־רביע, פעילה בדואית פמיניסטית, פרסמה מחקר ולפיו בתי הדין השרעיים בדרום הם המקלים ביותר עם גברים הנישאים לנשים רבות. מערכת האכיפה יכולה לנסות לנהל מצוד אחר בעלים עבריינים, אבל לא עכברא גנבא אלא חורא גנבא, והחור במקרה זה הוא דווקא המערכת המשפטית הממלכתית שממומנת בידי מדינת ישראל.
אקו"ם