המתנחלים מחנכים נוער לראות במדינה אויב
מראות הנוער המתקוטט עם השוטרים בעמונה יצרו תחושה שבחלקים של ההתיישבות ביו"ש נוצר דגם של לאומנות גרוטסקית. לתנועות הנוער הקיבוציות היו עיוותים משלהן, אבל הן יצרו אתוס לאומי
זה היה ערב קריר למדי בקיבוץ עין־שמר. אחד האידאולוגים הוותיקים במעיל רוח עדכני, החליק, עצר וחנה עם הקלנועית ליד הארכיון. המדרכות היו שוממות. אבל במועדון לחבר נערך ערב השקה סוער לספרו של שאול פז על תנועות הנוער החלוציות, 'פנינו אל השמש העולה'. בשעות הבוקר, המדינה עוד הייתה במתח לקראת העימות של המשטרה עם המתבצרים בבית הכנסת בעמונה.
היה בעין־שמר מפגש של דור, שגם עליו אפשר להגיד היום שנשא את עמו עלי שכם; גם הוא עמד כחומת מגן במלחמות הגדולות. אבל היום, בוגרי השומר הצעיר שהיו שם, שנחשבים שמאל קשה, מרגישים ייאוש אחד גדול. הבעיה עם השמאל הישראלי היא שהוא מחובר לא רק באמצעות רעיון ותנועה, אלא גם כהלחמה חברתית־נפשית. כך הגעתי לשם, מחובר בחבלי הקסם של יוצאי הקיבוץ והתנועה, אך משקיף מהצד ולא מחובר פוליטית.
לקראת סיום הערב ביטא אחד המשתתפים תחושה של שכול וכישלון, שמדינת ישראל נמצאת ערב חורבן. כעבור ימים אחדים כתב לי שאול פז: "היום בצהריים פגשתי במקרה את ידידי אביטל גבע". גבע נעדר מהאירוע, כי באותו ערב הפגין מול ביתו של נתניהו. "הבחור המקסים והנאיבי הזה היה 'אופטימיסט חסר תקנה' עד לפני לא הרבה זמן (כן, גם בתקופת שלטונו ארוכת השנים של הימין...). הוא האמין שניתן - בעיקר באמצעות החינוך, האמנות והמחאה הפוליטית - לשנות את האדם, את החברה ואת מדינת ישראל. לצערי גם הוא (כמו אבישי וכמוני) שותף להרגשה שאנחנו לקראת חורבן.
"כמה שזה יישמע בעיניך מוזר, תחושת התבוסה (לפחות שלי) אינה בגלל שלטון הימין (כל שלטון הולך ומסתאב...) אלא בגלל הייאוש הגמור מהעם שלנו... ביבי וחבריו הם רק הסימפטום... התהליכים העוברים (כבר כמה עשרות שנים) על העם בישראל (גם בעולם - ראה את תופעת דונלד טראמפ...) הם הרבה יותר עמוקים ויסודיים ואינם תלויים באישיות זו או אחרת, גם לא בביבי.
"השבר והמשבר העמוק הוא של העם בישראל", הוא כתב לי. "הכל קורס ומתמוטט", המשיך, והאשים אותי בכך שאני מגן על מנהיג שהוא רואה כמושחת וכמניפולטיבי. במידה של ריחוק וסוג של חמלה אמרתי לו שאמנם השיטה של השומר הצעיר התפוגגה או אפילו נכשלה טוטלית, אבל בכל זאת נוצר אתוס, נוצר טיפוס חדש, ואני לא מקבל את התבוסה שהוא משדר.
באותו ערב בעין־שמר דיברו לא מעט על הטעות הגדולה של ההזדהות עם ברה"מ וכל הסיפור הידוע, אבל שכחו שתנועות הנוער האלה היו חלק מתנועה לאומית אדירה ומאוד אנרגטית. היו יסודות מעוותים, אבל המראות של הכסאח בעמונה נגד השוטרים יצרו תחושה שבחלקים של ההתיישבות ביו"ש נוצר דגם של לאומנות גרוטסקית שאין להשוות בינה ובין זו של תנועות הנוער והקיבוץ.
מחנכים דור למערכת יחסים של סחטנות קבועה מול המדינה; מחנכים נוער לראות במדינה ובסמליה אויב; מביאים צעירים בכוונה לתחושות של שלילת הלגיטימציה ממדינת ישראל, סוג משונה של לאומנות אנטי־ציונית. לעתים נדמה שמאחזים ויישובים מוקמים רק כדי להגיע לקתרזיס האלים של פינויים, כדי שעוד דור יתווסף לשוללי המדינה המודרנית, שלטון החוק והדמוקרטיה. ואני מתעלם כרגע מעצם הפסיקה של בג"ץ, שנכנע לטרור המשפטי של השמאל.
מולם אני רואה את הפנים המוכרות של הבחורות והבחורים ההם, שהיום כבר דוחפים לגיל שבעים ורבים מהם כבר מסתכלים על גיל שבעים מלמעלה. מדוע החלוציות של חלק מהמתנחלים אינה נוסכת תחושה של חוזק שיש על מי לסמוך? במסגרת ריאיונות מצולמים שהוקרנו באותו ערב בעין־שמר מופיע גם אמנון שפירא מבני עקיבא, מקיבוץ טירת־צבי, שאומר ש"נוער הגבעות" הם התקווה האחרונה של הציונות. אבל אני בכלל לא בטוח. למען האמת, אני בטוח שהוא טועה לחלוטין. אם זה היה הסיפור, אנשים שפויים מהימין ומהשמאל היו שואבים מהם כוח.
התסכול הגדול הוא שמבחינת האנרגיה ההתיישבותית, צעירי ההתיישבות של היום עולים על גרעיני תנועות הנוער שהתגייסו להקמת נקודות התיישבות בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. בספרו של שאול פז יש נתון מזעזע: לאורך חמישים שנותיו הראשונות של קיבוץ משגב־עם (1945־1995), עברו בקיבוץ שעל גבול הלבנון כאלף חברי גרעינים שגויסו פעם אחר פעם לחזק את היישוב; אחרי כל המאמצים, נותרו מהאלף רק 35 חברים. והנה עוד נתון: לפני שמונה שנים היו במשגב־עם כ־170 נפשות. היום מונה אוכלוסיית הקיבוץ קרוב ל־350 נפש. כך גם ביישובי עוטף עזה.
אבל האנשים האלה, ובייחוד בני הקיבוצים, היו הדור הגדול ביותר שלא זכה להכרה בחשיבותו. יש הסכמה כללית בנוגע לגדולתו של דור תש"ח, אך מה לגבי דור תש"ח השני - ילידי תש"ח פלוס מינוס - שהצילו את המדינה במלחמות שבין 1967 ו־1973? הקבוצה הזו של אביטל גבע, אבישי גרוסמן, שאול פז, יצחק בריק ורבים רבים אחרים, גם הוציאה מתוכה את אותם אינטלקטואלים ואותם גורמים אידאולוגיים שהחריבו מבחינה רעיונית והיסטורית את מצודת הדור הזה. במקום גאווה על תפקידם המכריע בביסוס קיום המדינה, הם הפנימו שמלחמות המגן הן עוול שגרם אברהם ליצחק, ויצחק - הם עצמם - כיתת את אבלו לעוול גדול שהשית על ישמעאל. לכן הם נודדים בארץ נוד. זהו המצב הטרגי, יותר מקריסת האידיאליזם של תנועות הנוער.
את חוסר הפטריוטיות של הצעירים שיש המכנים "נוער הגבעות" אפשר לראות בהתייחסות לעלייתו הפתאומית של ממשל טראמפ. מבחינת המתנחלים, הממשלה הרלוונטית נמצאת בוושינגטון, לא בירושלים. רלוונטית למה? לרווחת המדינה? לאינטרס הלאומי? לא. ממשל טראמפ נותן מענה לאינטרס המגזרי של ההתיישבות, כך הם חושבים.
אך בדבר אחד מאוחדים החלוצים של היום עם חלוצי העבר מהקיבוץ. זהו הכישרון המיוחד לפלגנות, לסכסכנות, כשהאדמה צופה מנגד: אכן, היינו בזבזנים עד מאוד. הפילוגים האלימים, שהגיעו במקרים מסוימים לאיומי רצח, דלדלו את תעצומות התנועה הקיבוצית עד להתפרקותה. גורל דומה מצפה גם לתנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון. חלק ממיואשי התנועות של פעם נדבקים בחיידק אנטי־דמוקרטי; הם חולמים על הפיכות נאורות. רבים ממיואשי הפינויים למיניהם שותפים להזיות האלה.
אקו"ם