יש תקווה בלוד: גם הפרדה היא סוג של דו קיום
מתנ"ס 'שיקגו' בלוד משרת בנפרד אוכלוסייה יהודית וערבית. מרחוק קל אולי לצקצק, אך גם שיתוף הפעולה הזה איננו מובן מאליו והוא הושג במאמץ רב
במבט מרחוק קשה קצת להבחין בכיתוב העברי על השלט של מתנ"ס 'שיקגו' בשכונת רמת־אשכול בלוד. רק כשמתקרבים מבחינים במילה 'פסיפס', כשמתחתיה מופיעה המילה המקבילה בערבית, ומהר מאוד מתברר שהשלט שמחוץ למתנ"ס מאפיין את מה שמתרחש בפנים. כשנכנסתי למתנ"ס בשבוע שעבר פגשתי בו בעיקר אוכלוסייה ערבית, אבל עיון בחוברת החוגים והפעילויות מגלה שהמקום משרת גם את האוכלוסייה היהודית בשכונה, עם חלוקה ברורה. המשחקייה לגיל הרך פתוחה לאוכלוסייה היהודית בימים ראשון ושלישי, ולאוכלוסייה הערבית בימים שני ורביעי. גם חוגי הפילאטיס לנשים והריקוד לילדות מתקיימים לשתי האוכלוסיות בנפרד.
מי שמצקצק נוכח ההפרדה הזאת, צריך להכיר את ההיסטוריה של השכונה כדי להבין עד כמה המציאות הנוכחית, שבה המתנ"ס משרת את שתי האוכלוסיות, אינה מובנת מאליה. שכונת רמת־אשכול בלוד הייתה בעבר הרחוק שכונה יהודית, אך נטישה של האוכלוסייה הוותיקה והחזקה הביאה למצב שכיום יש בה רוב ערבי, לצד קהילה אתיופית גדולה וכמה עשרות משפחות של גרעין תורני. בשנים הקשות של לוד המתנ"ס השכונתי נסגר, כמו מתנ"סים אחרים בעיר, ובשלב מסוים הוא נמסר לידיהם של אנשי הגרעין התורני, שהפעילו בו גן ילדים, מועדונית לקהילה האתיופית ומועדון קשישים.
לפני כשש שנים, בתקופה שבה כיהן מאיר ניצן כראש הוועדה הקרואה של לוד, החלה האוכלוסייה הערבית לדרוש את חלקה במתנ"ס השכונתי ונפתח מאבק. מצד אחד של המתרס עמדה פאתן אל־זינאתי, תושבת השכונה ופעילה חברתית שעבדה כמתאמת בין העירייה לאוכלוסייה הערבית בעיר. מהצד השני ניצב אהרן אטיאס, ממקימי הגרעין התורני בלוד, ובימים ההם מנהל המכינה הקדם־צבאית הפועלת בשכונה. המאבק על המתנ"ס והמתח בין פאתן לאהרן תועד אז בסדרה התיעודית של אייל בלחסן ואורי רוזנווקס, 'לוד - בין ייאוש לתקווה', ששודרה בערוץ 8. בסופו של דבר הושגה פשרה שלפיה המתנ"ס יחולק בין שתי האוכלוסיות. השיח הנוקב אך המכובד שניהלו השניים לאורך פרקי הסדרה המחיש היטב את הקושי לחיות בעיר מעורבת כמו לוד.
ארבע שנים לאחר ששודרה העונה הראשונה של הסדרה, ושנתיים לאחר שידור העונה השנייה, אהרן אטיאס הוא כיום מנכ"ל עיריית לוד, ופאתן אל־זינאתי היא מנהלת מתנ"ס שיקגו. תחתיה במתנ"ס עובדים רכזת חוגים לקהילה הערבית ורכזת חוגים לקהילה היהודית. בשבוע שעבר, במהלך ביקור של חברי קורס דירקטורים של חברת המתנ"סים במתנ"ס שלה, הודתה אל־זינאתי שאף שבעבר היא דרשה לקיים במתנ"ס פעילות משותפת לכלל תושבי השכונה, עם הזמן היא הבינה שבהרכב הסוציו־אקונומי הנוכחי של השכונה זה לא יתאפשר.
"האוכלוסייה בשכונה, גם הערבית וגם היהודית, היא אוכלוסייה חלשה", אמרה אל־זינאתי. "אי־אפשר לדבר אתם על דו־קיום ופעילות משותפת. יש כאן כאלו שעדיין רוצים כניסות נפרדות לבניין, ליהודים ולערבים, ואנחנו מתנגדים לזה נחרצות. המתנ"ס הוא מרחב ציבורי, וכמו שבקופת חולים אין כניסות נפרדות, גם כאן לא יהיו. מי שזה מפריע לו, יכול ללכת למתנ"ס בשכונה אחרת".
אל־זינאתי מצהירה שאהרן אטיאס, מנכ"ל העירייה ויריבה לשעבר במאבק על המתנ"ס, הוא היום "החבר הכי טוב שלי בעיר הזאת". היא מפרגנת לעירייה ולעומד בראשה יאיר רביבו על היחס הרציני שלהם לצורכי השכונה, וגם אטיאס מצדו מדווח על תשומת לב מיוחדת שמעניקה העירייה לרמת־אשכול. אחת לשבועיים מתכנסים כל מנהלי האגפים בעיריית לוד לישיבה של חצי יום המוקדשת אך ורק לצורכי השכונה. בינתיים התאורה בשכונה תוקנה, ומיליוני שקלים מושקעים בפיתוח מיזמים תיירותיים ובשוק העירוני שפועל בסמוך. יש עוד דרך ארוכה עד שרמת־אשכול תהפוך להיות שכונה מובילה בלוד, אבל עם שיתוף פעולה יהודי־ערבי מהסוג של אל־זינאתי ואטיאס יש תקווה.
התושבים הראשונים במעברת גבים־דורות, שהפכה לימים לעיר שדרות, הגיעו אליה בערב פסח של שנת 1951. מנהל המעברה בן־ציון גלר, חבר קיבוץ רוחמה, היה עסוק באותו יום בהקמת אוהלים לקליטת העולים. בצהרי היום הגיעה למקום משאית גדולה, והנהג ביקש מגלר "לחתום על הסחורה". גלר לא הבין באיזו סחורה מדובר, מכיוון שלא היה חסר לו ציוד להקמת האוהלים. בעודו מתקרב למשאית, הרים הנהג את ארגז המשאית ושפך ממנו את "הסחורה" - שלוש משפחות עולים מכורדיסטן. הסיפור הזה הוא רק אחת העדויות המופיעות בספר החדש 'שדרות, אופקים, נתיבות' (הוצאת ספריית בית־אל), מאת ד"ר אהרן (אהרל'ה) כהן, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת בן־גוריון ובמכללת ספיר.
כהן, תושב שדרות למעלה מחמישים שנה, חקר במשך שנים את סיפור הקמתן של שלוש עיירות הפיתוח בנגב המערבי, והספר מסכם את תובנותיו. הוא מוכיח שהעיירות לא הוקמו בהתאם לתכנון המקורי שייעד להן אגף התכנון במשרד ראש הממשלה כמרכזים עירוניים־כפריים, והתהוותן הייתה תוצאה של צירוף נסיבות היסטוריות. הצירוף של מצוקת היהודים בצפון־אפריקה, הצורך בקביעת ריבונות על כל שטחי הארץ, והרצון לעצב את גבולות המדינה ולפזר את האוכלוסייה, הוליד את הצורך הדחוף בהקמת העיירות, מבלי להתחשב בסיכויי הצלחתן להפוך למרכזים עירוניים מבוססים המשרתים את סביבתם הכפרית.
אך אף שהספר שלו גדוש בהוכחות לטעויות שנעשו בהקמת העיירות, אהרל'ה כהן אינו נמנה עם אסכולת הזעם שעסוקה אך ורק בסגירת חשבונות עם מדינת ישראל על קליטת העולים בשנות החמישים והשישים. המחקרים שלו, וכן הסרט 'חלוצים' שהפיק יחד עם סיגלית בנאי, נועדו קודם כול לזקוף את קומתם של תושבי העיירות ולהמיר את הקול המקופח שעולה מהם לפעמים, בקול גאה של חלוצים שהפריחו את השממה ועיצבו את גבולות המדינה.
בשיחה שקיימנו בעבר אמר לי כהן: "אנשים באו למדבר, למקומות נידחים, ובנו עיירות שאמנם יש להן עדיין בעיות, אבל כשאתה רואה את הגבעה שעליה התיישבו תושבי מעברת גבים־דורות, שהפכה לשדרות, וכשאתה שומע את סיפוריהם של ראשוני המתיישבים בדימונה, אתה לא יכול שלא להעריך את התוצאה. אפשר להישאר בעמדה המקופחת ולספר רק איך דפקו אותנו ואיך דיכאו את התרבות שלנו, ורוב הטענות נכונות, אבל השאלה היא את מי זה מקדם ולמי זה עוזר".
אקו"ם