ההשתלחות בגולדין: פגיעה במשפחת השכול כולה
למשפחת גולדין שמורה הזכות לומר את שעל ליבה, מבלי שהדברים יהיו שפיטים במסגרת ביקורת טלוויזיה. מי שרוצה לכתוב על השכול בציניות ובחוסר רגישות, שיתאפק ויואיל לנצור את המקלדת
ביקום מקביל של חוסר רגישות, יש מי שמעז לעלוב ולהשתלח בשכול. הפורמט פשוט וקל לביצוע: נשאר במדינה עוד נושא אחד אחרון קדוש שלא נוגעים בו? בואו נבשר לו שנגמרו עבורו הימים הטובים. נבהיר לו שבעידן של הצייצנות הפתולוגית - הכול הולך.חמי גולדין, שאחיו הדר הוכרז 'חלל במעמד שבוי ונעדר', קורא לו בשידור טלוויזיוני: 'אח שלי' ולא 'גופה', ודורש כי המדינה תעשה מעשה ותחזיר אותו הביתה ולא את גופתו? הוא במיידית מוכרז ככזה ש'חדל להבחין בין המתים לחיים', ואפילו כ'בעל שיגעון גדלות' וכלוקה ב'שיגיון' וב'תסמונת'. 'תסמונת גולדין'.
במציאות, קברו הצבאי של הדר גולדין ז"ל נשקף ממש פיזית מחלון בית המשפחה בכפר סבא. על הקבר מצבה צבאית סטנדרטית הנושאת את שמו. לי אישית המצבות האחידות האלה מזכירות תמיד מיטה עם כרית מאבן, בה ישן שנת נצח ילד של אימא, שהוא גם אח, וחבר, וארוס.
בגלל שמשפחת גולדין היא משפחה בהמתנה, מותר לה לומר בתקשורת כל מסר שתמצא לנכון. משפחת גולדין ושאול מול בית רה''מ
צילום: גיל אליהו- ג'יני
אבל חשבתם פעם איך זה מרגיש ללאה, שמחה, איילת, חמי וצור גולדין ולארוסתו, עדנה, להשקיף מחלון הבית על הקבר הצבאי שבו רשום שמו של הדר שלהם מבלי שהוא נמצא שם באמת? מה מרגישה משפחה שבנה לא חזר מהמלחמה בשום צורה?
הסטטוס המתעתע הזה יוצר עבור משפחת גולדין מצב כלאיים, במסגרתו האובדן שלהם הוא כמו תיק פתוח. ובגלל שמשפחת גולדין היא משפחה בהמתנה, מותר לה לומר בתקשורת כל מסר שתמצא לנכון כדי לקדם את שובו של הדר הביתה. ובהתאמה, לחמי גולדין, אחיו של הדר, מותר לקרוא לו בשמו ולא 'גופה'.
במציאות, קברו הצבאי של הדר גולדין ז''ל נשקף ממש פיזית מחלון בית המשפחה בכפר סבא. טקס במלאת שנתיים לנפילתו של הדר גולדין
צילום: גדעון מרקוביץ'
שמורה לו הזכות להרגיש שאחיו מוסיף להתקיים, עד שלא חזרה גופתו, ואף לאחר מכן. מותר לו אפילו שלא לקרוא לאחיו 'גופה' אף מפאת כבודו של האח. חמי גולדין הוא לא כוכב ריאליטי, ועל כן מותר לו לומר את אשר על ליבו מבלי שהרטוריקה שלו תהיה משהו שפיט במסגרת ביקורת טלוויזיה, שבה תסווג בסיווג הבלתי נסבל: 'שיגעון גדלות'.
אם כבר, מבע של שכול לא יכול להיות מופע של שיגעון גדלות. ההיפך. ממשפחות שכולות רבות שראיינתי, ניכר כי בשכול יש התמעטות, גם כי מישהו הלך מעמך, וגם כי אתה כבר לא תהיה לעולם אותו אדם כי חסרה לך פיסה בגוף. אתה יותר קטן, ובו בעת אתה יותר חשוף, כי הכאב הכי אישי שלך פורסם ברבים והופך בעל כורחך לציבורי.
מותר לחמי גולדין לומר את אשר על ליבו מבלי שתסווג בסיווג הבלתי נסבל: 'שיגעון גדלות'. סדרת הציוצים המביכה
צילום: מתוך הטוויטר
כשחמי גולדין אומר שהוא מקבל הרבה אהבה ותמיכה מהציבור, זאת לא רטוריקה פופוליסטית שניתן לערער עליה או לבחון את אמיתותה. זה מעליב מידי וזו פגיעה בכבוד המת ובמצוות ניחום אבלים. ב'שבעה' להדר לא ראו את הרצפה בבית המשפחה מרוב מנחמים. לפי כמות המים שחולקו שם, ביקרו שם כ-5,000 איש ביום. וגם מאז זוכים בני המשפחה להרבה אהבה ותמיכה שלא נסתיימה.
הצרה היא שאנשים חוזרים לשגרה, ולבני משפחת גולדין אין ברירה אלא להזכיר כל הזמן לציבור שהדר לא חזר, אחרת יישכח מלב. לא כי הוא לא חשוב, אלא כי לאחריו היו ויהיו פה, למרבה הצער, חללים חדשים.
מותר לחמי גולדין גם לבקש, ואפילו לדרוש במפגיע מהממשלה, שתעשה מעשה, בלי ששוב ייחשד ב'שיגעון גדלות'. מה גם שניכר בבני משפחת גולדין כי הם אנשים שברטוריקה שלהם לאורך כל הדרך הם דווקא לא מדברים על מחיר שלא נוכל לשאתו, או על שחרור שבויים ומחבלים תמורת הבנים.
תחת זאת הם דנים בהיפוך המשוואה תחת המוטו: 'הומניטרי תמורת הומניטרי'. על אי העברת אמצעים הומניטריים לעזה, על אי העברת חומרי בניין לשיקום הרצועה, על הפעלת סנקציות ועל התניית כל צעד משמעותי הנוגע לעזה בשחרור הבנים.
משפחת גולדין בסך הכול רוצה להביא את הדר לקבר ישראל ולסגור פרק זה בחייה. הבאתו של הדר לקבורה היא לא רק מצווה, אלא גם חובתה של המדינה. לכל אחד מאיתנו בבית יש חייל, או שיהיה לו חייל. אם זה היה קורה חלילה לכם, האם הייתם אומרים: 'עזבו, לא חשוב, הוא רק 'גופה' אז אפשר לוותר עליו ושיישאר בידי חמאס'?
ההשתלחות בגולדין פוגעת גם במשפחתו של אורון שאול ז''ל. אביו של אורון מחוץ לכלא נפחא
צילום: דודו גרינשפן
טקסט שעולב בשכול הוא מיותר, פוגעני ויש בו אפילו מהסנאף. יש לזכור כי שכול הוא קודם כל אובדן ומי שמשתלח בשכול תורם להכבדתו של מטען הכאב. ההשתלחות בגולדין פוגעת גם במשפחתו של אורון שאול ז"ל, שאף הוא לא חזר ממבצע 'צוק איתן', ואף עלולה לפגוע במשפחת השכול כולה, כי התחושה שעולה מזה היא שהרשות להיכנס חזיתית במי שאיבד את היקר לו מכל הפכה לנתונה.
בעידן העלבונות הבלתי מצונזרים ברשת החברתית, כל אחד חשוף לתקיפה חזיתית ואין הנחות. זה מרגיש כאמצעי ליצור פרובוקציה מיותרת שתקדם הקלקות וכניסות, וזה הטריק הכי זול והכי שפל שאפשר לשלוף מהארסנל.
מי שרוצה לכתוב על השכול בציניות או בחוסר רגישות, שיתאפק ויואיל לנצור את המקלדת. זה לא ייחשב שפגעו לו בחופש הביטוי, להיפך. בכך שלא יכתוב, הוא יחסוך כאב מיותר למישהו שגם ככה כאוב במיוחד. לפעמים אי כתיבה היא סוג של מניעה וככזו, היא בעצם מעשה טוב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם