טראמפ עשוי מחומר של גיבור ספרות אמריקאי
האינטלקטואל דיוויד פרידמן מניו-יורק מנסה להסביר מדוע רבים מאזרחי ארה"ב נמשכו לנשיא החדש, ומה בהיסטוריה האמריקנית מחבר אותם אליו
דיוויד פ. גולדמן, עיתונאי, סופר ובנקאי אמריקני, הוא אחד האנשים המועטים שמתגוררים באפר איסט סייט, שכונתי במנהטן, שלא רק שאינו מאוכזב מכך שדונלד טראמפ הוא "הנשיא טראמפ" – אלא שהוא אפילו שמח על כך למדי.
גולדמן, למקרה שמעולם לא שמעתם עליו, הוא אינטלקטואל, ואני די מופתע מכך שתושב מנהטן ברמתו ישפיל את עצמו וישמח בגלל אדם מקווינס. כך למשל, אף תושב וינה לא יפחית מערכו וישתכנע מאוסטרי מלינץ.
אז מה לא בסדר עם דיוויד גולדמן? "חזיתי שטראמפ ינצח בספטמבר שעבר", הכריז השמרן השמח הזה בזמן שישבתי בחדר הסלון שלו, והפתיע אותי אף יותר.
איך זה יכול להיות?
"היו כמה דברים (ששכנעו אותי – ט"ט), אבל הגורם החשוב ביותר היה תרבותי".
תרבותי? אנחנו מדברים כאן על דונלד טראמפ.
"במידה רבה דונלד טראמפ עשוי בדמות ה'גיבורים' של הספרות האמריקנית. שורשיו של הגיבור בספרות הייחודית שלנו נעוצים בהיסטוריה שלנו, ולמעשה בטבע הדתי הייחודי של ארה"ב. אם תסתכל על כל הגיבורים שלנו, כולם אאוטסיידרים שקוראים תיגר על המערכת".
השיחה הזאת הופכת מעניינת. תן לי כמה דוגמאות, אני מבקש מדיוויד.
"הו, כל בוקר שזיין גריי או לואיס ל'אמור כתבו עליו, או שג'ון וויין וג'ימי סטיוארט גילמו בסרטים, תמיד היו אאוטסיידרים וקראו תיגר על הממסד. כל חוקר פרטי ברומני הבילוש האמריקניים הוא יצירת אמנות אמריקנית, המנוגדת לזו הבריטית".
חכה רגע. הדולנד הוא גזען.
"האם אתה מודע להערה גזענית אחת שדונלד טראמפ אי פעם השמיע? אני לא".
הבט על מה שאמר על המוסלמים.
"המוסלמים לא מהווים גזע".
תראה את מה שאמר על המקסיקנים.
"אתה יכול אולי לטעון נגדו לשנאת זרים בכל הקשור למקסיקנים, אבל זה לא אותו דבר כמו 'גזענות'".
אז בוא נדבר על שנאת זרים. כיצד אדם שונא זרים שאינו אוהב קבוצת אחת של אנשים, המוסלמים, הצליח להפוך לנשיא ארה"ב?
"ובכן, האמריקנים לא אוהבים מוסלמים. הסקר הכולל האחרון שראיתי, שנעשה בידי מישהו במכון 'ברוקינגס' לפני כשנה, הראה רוב של שניים לאחד לטובת האנשים שדעתם על המוסלמים שלילית. כשטראמפ הציע למנוע מכל המוסלמים להיכנס לארה"ב לפחות לתקופה זמנית, הפופולריות שלו זינקה. למעשה, זו הייתה נקודה מכרעת בקמפיין, שדחפה אותו כלפי מעלה. אז הוא באמת זכה בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית".
טראמפ צבר תמיכה גם לאחר שהתגלה כי התרברב בהטרדת נשים.
"סברתי שזה מקומם, אבל אתה צריך לזכור שהדמוקרטים הגנו בהצלחה על נשיא שהיו לו אתגרים משלו בתחום זה, ביל קלינטון. ואם היה נשיא בהיסטוריה האמריקנית שיחסו לנשים היה מקומם באמת, הרי שזה ג'ון פ. קנדי – שהביא פרוצות לבית הלבן. אלא שהאמריקנים יחסית מוכנים לסלוח לחטאים מיניים קלים".
בשלב זה אני זקוק לסיגריה, אלא שאני נמצא בביתו של תושב ניו-יורק, מקום שמניסיוני אני יודע שבו הסיגריות הן מחוץ לתחום. אם יש דבר אחד שהניו-יורקרים שונאים יותר מדונלד טראמפ, הרי שאלה הם המעשנים. אבל האדם הזה אוהב את טראמפ. האם עליי לשאול אותו אם מותר לי לעשן בסלון? אולי אזרום קצת עם המצב ואאלתר, אני אומר לעצמי, ובינתיים מבקש מגולדמן שיסביר לי את הטבע הסלחני של האמריקנים, שלכאורה מעדיפים עברייני מין על פני מעשנים.
"אני חושב שזה קשור לתפיסה שלנו בשאלה מהו גיבור. זכור: ארה"ב נוסדה בידי הפוריטנים, שהאמינו כי בני האדם כה מושחתים, עד שרק התערבות נסית – חסד מיוחד מצדו של האל – יכולה להציל אותם מגיהנום. כך שאם תסתכל על כל הגיבורים האמריקנים, מהקלברי פין, חוקרים פרטיים ובוקרים, ועד כל דמות שגילמו אי פעם ארנולד שוורצנגר או סילבסטר סטלון, תבחין שאלה גיבורים קשוחים, המשחקים מלוכלך מול יריביהם ושלא מכבדים את שלטון החוק.
"אנו האמריקנים מוקירים ואוהבים גברים קשוחים בגלל שאנו רואים את עצמנו כאומה של צליינים, חוטאים היוצאים למסע לקראת הישועה. הארכיטיפוס האמריקני הוא הצליין, דמותו הקלאסית של האמריקני במסע, והורתה של כל הספרות האמריקנית היא ספרו הנורא של ג'ון באניאן מהמאה ה-17, 'מסעות ההלך'".
בחייך, אתה סבור שרוב האמריקנים בכלל מכירים את הספר הזה?
"זה לא משנה. הסתכל על 'הקלברי פין', על ויליאם מאני בסרט 'בלתי נסלח' של קלינט איסטווד, על ג'ון ויין בסרט 'המחפשים' או על ג'ימי סטיוארט ב'מר סמית הולך לוושינגטון'. הבט על כל התרבות העממית שלנו: כל סרט וספר חשובים בתרבות שלנו הם בעצם שכתוב של 'מסעות ההלך', והם עוסקים בחוטא שעושה את דרכו לקראת הישועה. זה יכול להיות חוקר פרטי, בוקר או כל אחד אחר, אפילו חייל, אבל אנחנו חוזרים ומספרים את אותו סיפור פעם אחר פעם בגלל שזו הסוגה הלאומית שלנו – ודונלד טראמפ הוא דמות מסרט של פרנק קפרה. הוא יכול להיות אחת הדמויות שגילם ג'ון וויין.
"איש מכל אלה אינו אדם מושלם. למעשה, רבים מהם חוטאים, רבים פושעים, חלק נוכלים ורוצחים. ויליאם מאני, הדמות ששיחק קלינט איסטווד ב'בלתי נסלח', הוא אמריקני קלאסי. זהו רוצח, אבל עדיין גיבור אמריקני. הוא עדיין צליין".
אני מנסה לתפוס את מה שגודלמן אמר כעת - האמריקנים, או לפחות מחצית מהם, אוהבים רוצחים אבל לא סובלים מעשנים. זה מקומם. אבל אני לא אומר על כך דבר, ובמקום אני משמיע הערה קטנה: התיאוריה שלך לא קשורה לאפרו-אמריקנים, אני אומר לו, לא אכפת להם כלל מצליינים או מהאבות המייסדים ששעבדו את השחורים.
מניסיוני אני יודע שברגע שאני מציג את "הקלף השחור" בפני ניו-יורקרים לבנים, הם מיד נאלמים דום. אבל לגולדמן זה לא מזיז, והוא ממשיך לדבר: "גדלתי במשפחה קומוניסטית ושמי השני הוא פול, על שם פול רובסון, הזמר והשחקן הקומוניסטי והשחור שפרסומו יצא לו בזכות שירי הנשמה האפרו-אמריקניים שלו. בגרסה שלו לשיר המוכר 'יהושע משקיף על קרב יריחו', הוא שיבץ שורה שבה נכתב 'בוקר טוב, אחי הצליין, אמור לי לאן מועדות פניך, אמור לי לאן אתה נוסע על האדמה המכושפת הזאת'. ובכן, 'אדמה מכושפת' זה ביטוי שמגיע מ'מסעות ההלך' של ג'ון באניאן. תרבותה של הכנסייה השחורה, כפי שהועברה אליי בידי פול רובסון, הזמר הקומוניסטי של שירי נשמה שחורים, חוזרת אף היא ל'מסעות ההלך' של באניאן".
דיוויד גולדמן מוכרח להיות עיוור. האם לא ראה כיצד טראמפ מתנהג בבית הלבן? אני שואל אותו: מה דעתך על טראמפ עד כה, האם הוא מתנהג כמו נשיא?
"הוא סוג שונה מאוד של נשיא. הוא מתנהג כמו יזם נדל"ן מקווינס. הוא היה קצת ראוותני, הוא היה קצת בריון, הוא מצועצע. הוא נושא ונותן בסגנון שאנו לא רגילים אליו בעולם המעונב והמדופלם של מחלקת המדינה. הוא קומם עליו אנשים רבים, אבל זה מעניין. אם למשל תסתכל על האופן שבו העולם הערבי והעולם המוסלמי הגיבו לעצירת ההגירה הזמנית משבע מדינות שבהן יש רוב מוסלמי, תבחין שטראמפ זכה בתמיכה רבה".
גולדמן מביט בי ובוחן את הבעות פניי למשמע דבריו. הוא ראה שעישנתי מחוץ לביתו לפני שנכנסתי, והוא שואל אותי: "תרצה לעשן?"
הייתי רוצה, אבל אני מניח שאצטרך לצאת החוצה לשם כך.
"לא, לא. אתה יכול לעשן כאן. אביא לך מאפרה".
הוא קם ומביא לי "מאפרה" – צלחת לבנה. בזמן שאני מצית את הסיגריה, מאושר כמו חתול המלקק שמנת, אני חולק עם גולדמן את מחשבותיי: כשראיינתי תושבי ניו-יורק לגבי טראמפ, אמרתי לו, הופתעתי לגלות את תגובותיהם. רבים מהם אמרו לי שהם מאחלים לו מוות, שזה משהו שלא הייתי מצפה לשמוע מאנשים שתופסים את עצמם ליברלים, בעלי מחשבה פתוחה או עדינים.
"חברי דיוויד הורוביץ (איש שמאל לשעבר, שכיום הפך לשמרן – ט"ט) נוהג לומר: 'בכל ליברל יש רודן שזועק ומבקש לפרוץ החוצה'".
ענן של עשן יפהפה מרחף מעל ראשי, ואני שואל את דיוויד גולדמן: האם אתה סבור שלשמרנים אין רודן בתוכם?
"ההבדל הבסיסי בין הליברלים לשמרנים הוא השונות שבין האמונה שאתה יכול להנדס מחדש חברה ולהתאים אותה לתפיסה הנעלית שלך על האופן שבו היא צריכה לנהוג, ובין הדעה שאנו נידונים להמשיך במסורת ובמנהגים שלנו לנצח. זה ההבדל הבסיסי. דעתם של השמרנים על מה שהמדינה יכולה לעשות נוטה להיות מתונה בהרבה, מכיוון שהם חושבים שההרגלים, המסורות והמנהגים שלנו לא משתנים כל כך בקלות. במובן זה, השמרנים הרבה פחות נוטים לכפות שינויים דרך המדינה, ובמובן זה, אני חושב, יש להם הרבה פחות דחפים רודניים".
אני מצית סיגריה נוספת. החיים טובים באפר איסט סייד.
אקו"ם