יו"ש זה חשוב, אבל אנחנו מאבדים את הצפון
מאות תושבים עוזבים בכל שנה. מצב התעסוקה לא משהו, ומצב החקלאות העברית אפילו פחות טוב. זמרי יצא לסיור צפוף במחוזות ילדותו, וחזר נחוש להילחם על שלום הגליל
בשיחת הטלפון ה־45 בערך מאופיר שיק, הבנתי שהוא לא מהסוג שאפשר לנפנף בקלות. כבר חודש הוא מתקשר אליי ומזמין אותי להצטרף אליו לסיור מטעם עמותת "לב בגליל", כדי ללמוד קצת על הבעיות של הגליל. האמת? לא נשמע הסיור הכי מעניין בעולם, כשכל המדינה מתעסקת בעמונה ובחוק ההסדרה. מה קשור גליל עכשיו? אבל אתם יודעים מה אומרים, אפשר להוציא את הילד מעפולה, אבל אי אפשר להוציא את הצפון מהילד. אז אחרי אינספור שכנועים התקשרתי לאופיר ואמרתי לו "שישי בבוקר, אני מגיע". אופיר התרגש וענה מייד - "תזכיר לי מי זה?"
הצטיידתי ברצון טוב ובחבר משועמם, ויצאתי בשישי על הבוקר מתל־אביב לכיוון צומת אלונים. 54 דקות והיינו שם. זה הזמן לפרגן לכביש 6 על זה שהוא מוציא את שאר הכבישים במדינה עלובים לאללה. אופיר חיכה לנו בבית קפה בצומת, חמוש בכיפה קטנה ולפטופ. שאלתי אם הוא גידל את הלפטופ לבד, והוא הגיב בחצי חיוך ופרצוף של "אני מבין שההומור נשאר בתל־אביב". אחרי מצגת קצרה ואספרסו נוראי הגענו למסקנה שעם כל הכבוד ללפטופ יש דברים שצריך לראות מקרוב, ויצאנו לדרך.
לאנשים עם מטרות גדולות יש בדרך כלל נטייה ללכת על טקטיקת, סליחה מראש, "סעמעמק עם המדינה הזאת". אבל אופיר לא מהסוג הזה. אם יש משהו שאתה מזהה אצלו קודם כול זה שהוא בא מאהבה. אני מנסה להוציא ממנו קצת רעל על המדינה, על פוליטיקאים, על מתנחלים, אבל זה לא הולך לי בקלות. הוא אומר בפשטות, "שמע, אני לא יכול להגיד שלא עושים כלום בשביל הגליל, אבל לא עושים מספיק". פה ושם הוא מסביר לי איזה הר אני רואה מולנו, ואיזה יישוב בדיוק עברנו, ואני, עפולאי לשעבר, ילד צפוני שהיה נוסע בכל שבוע כמעט לטייל עם חברים בגליל, מתבייש בבורותי ובחוסר היכולת שלי לזהות אף שעל, אבל מסתיר את זה תחת הרבה ביטחון ותגובות סטייל "נו באמת, גדלתי פה אחי, אתה לא צריך להתנשא עליי, אז לא זיהיתי את הכנרת, קורה".
המשפט הראשון שלו שנשמע קצת כמו תלונה הוא "הגליל נתפס בציבור הישראלי ובקרב הפוליטיקאים כצימר של המדינה". ולצימר, כמו שאתם יודעים, באים ליומיים, מתרגשים מהנוף, וחוזרים הביתה.
אנחנו אוהבים להתעסק ביהודה ושומרון, ואין ספק שזה חשוב, ובנגב נדמה שהבעיה הבדווית הולכת ותופסת נפח תקשורתי ראוי. אבל הגליל הוא ללא ספק האזור היפה ביותר במדינה, עם יחסי הציבור הגרועים ביותר. קצת נתונים כדי שנבין במה מדובר:
ממוצע העובדים בהייטק במדינת ישראל? 5 אחוזים. בגליל? אחוז אחד בלבד. רוצים לדבר קצת דמוגרפיה? רק 43.2 אחוזים מתושבי הגליל הם יהודים. אנשים מתרגשים לאחרונה לא מעט מחוקי ההגירה של טראמפ, אבל גם הגליל לא בדיוק נהנה מהגירה חיובית. בכל שנה מאות תושבים עוזבים לאזורים אחרים.
אנחנו מגיעים לתחנה הראשונה, מושב הזורעים. אופיר אומר לי שהגיע הזמן "ללכלך קצת את הידיים", ואני חושד שזה לא רק איזה סלנג מוזר של גלילניקים. אנחנו פוגשים את אלקנה וצופיה - הוא בן המושב, היא בת חברון. היא מפנקת אותנו בקרואסונים תוצרת בית, ואני מסרב בנימוס וטוחן חצי מגש. רגע לפני שאלקנה מעלה אותנו על המיול בדרך לשדה כדי לראות קצת ידיים יהודיות עובדות, צופיה זורקת לי בחצי חיוך שמאז שנולד לי עולל אני פחות מצחיק בפייסבוק. אני לוקח את זה בהומור, ואומר לה שנראה לי שאני מבין למה אנשים לא רוצים לגור באזור.
יודע חקלאי פיקח, והוא הנחיל זאת לצבא, שאת הזן יש לשבח, ולהיטיב בהרכבה, טוענים בכוורת. אבל אם נהיה כנים, אם השיר היה נכתב היום, החקלאי הפיקח היה כנראה יודע שהיום עושים הרבה יותר כסף בהייטק, ושמקלדת היא השקעה מוצלחת הרבה יותר מקומביין. אחרי נסיעה של עשר דקות ו־973 חבטות בגב, אנחנו מגיעים. בשטח מחכה לנו עמיר, בחור צעיר וחביב שהוא שילוב בין יאצק להארי קרישנה ומגדל שם בשיטה אורגנית מיוחדת, על שטח די קטן, כמות ירק שלא הייתה מביישת את החלומות של מיכל אנסקי. אנחנו יושבים לקפה ומתחילים לדבר קצת על האסון שנקרא “להיות חקלאי בישראל“. אופיר מסביר לי שלדעתו הבעיה היא קודם כול בהגדרה. “אפשר להתווכח עוד מאה שנה אם תפקידה של החקלאות לתפוס קרקעות ולשמור על הגבולות כמו שחשבו פעם, או שיש לה מקום חדש. בינתיים, החקלאים בישראל לא מצליחים לשרוד“.
אני מנסה לגרום לו להמשיך לקשקש כל עוד אנחנו יושבים על כוס קפה ונחים, אבל עמיר אומר לי שהגיע הזמן לעבוד קצת ומתחיל לתזז אותי בין ערוגות של סלק, קולורבי ופטרוזיליה. אני אמנם לא חובב ירוקים גדול, אבל למזלי הבאתי חבר צמחוני שעט על המציאה וקטף לעצמו ארגז עם איזה עשרים ארוחות צהריים. אחד הפרויקטים המופלאים שעובדים עליו ב"לב בגליל" הוא מיזם “היוגב“. מכירים את המיתוס שאומר שאי אפשר למצוא צעירים שירצו לעבוד היום בחקלאות? אז מיתוסים נועדו להישבר, והחבר‘ה מ"לב בגליל" מספרים לי שמי שקוטפות כאן את התוצרת היא חבורה של בנות שירות. בחלומות שלהם הם רואים אלפי צעירים שבאים להכיר את הגליל דרך הידיים, לעבוד יחד עם החקלאים ולפתור את מצוקת הידיים העובדות. אני מניח שייקח עוד זמן עד שהחזון יהפוך למציאות, אבל אני גם מרגיש שהחבר‘ה יודעים להגשים חלומות.
אנחנו מנקים את הבוץ מהידיים, ואחרי כמה ביסים בקולורבי נפרדים מעמיר ומאלקנה, שמפנק בצנצנת הזיתים הכי טעימים שתאכלו בחיים שלכם. ממשיכים לתחנה הבאה, שהיא - בחיים לא תנחשו - המכללה האקדמית בסכנין.
בדרך מספר לי אופיר על עוד פרויקט שלהם, “שיבולת“, כפר קהילתי המשלב בין אוכלוסייה נורמטיבית לאוכלוסיות על הספקטרום האוטיסטי. מסוג הפרויקטים שגורמים לך לשאול את עצמך בכנות ובמבטא פלאטו־שרוני “ומה אתה עשית בשביל מדינה?“
בכניסה למכללה אי אפשר לא להבחין בשני דגלי ישראל ענקיים המתנופפים בגאון. אחרי סיור במכללה שבמבט ראשוני נראית לי הרבה יותר מתקדמת ומתפתחת מזו בה אני למדתי, אנחנו מוזמנים אחר כבוד לחדרו של המנכ“ל נזי בדארנה. מעל 5,000 סטודנטים לומדים כאן, רובם ככולם ערבים, אך חלק ניכר מחברי הסגל הם יהודים. בשל התחייבותי לנזי אני לא יכול לחשוף חלק ניכר מהדברים שנאמרו בחדר הסגור, אבל בואו נאמר שהרבה זמן לא יצאתי אופטימי יותר מפגישה עם נציג כלשהו של המגזר הערבי בישראל. בזהירות אני יכול להוסיף שבדארנה יודע טוב מאוד מי מהפוליטיקאים מנסה לעשות עליו סיבוב, ועם מי אפשר לעבוד באמת, והוא לא ייתן בשום פנים ואופן להפוך את המכללה שלו לכלי משחק בפוליטיקה של נציגי המגזר.
אני לא נוטה לרגשנות, אבל בחיי: זו הייתה אחת השעות האופטימיות שלי במהלך 34 השנים שלי במזרח התיכון.
אופיר מחזיר אותנו לצומת אלונים, ורגע לפני שאנחנו נפרדים הוא אומר לי בדמעות (סתם נו, לא בדמעות, אבל תודו שאתם מקשיבים יותר כשאומרים לכם שזה בדמעות, חבורה של רומנטיקנים), “שמע יותם, הצפון הוא ההזדמנות של המדינה. המטרה שלנו היא לא לתת לממשלה, לפוליטיקאים ולציבור לשכוח את זה“.
אני מבטיח לנסות לעזור לו בכל דרך שאני יכול, שאחת מהן, היא הטור הזה. אז כן, זה לגמרי טור מטעם, בלי הסוואה. לגמרי פרסומת למטרה שאני כבן עמק יזרעאל שמח לתת לה יד. יש אנשים עם חלומות גדולים שלא מתמצים בדירה ברוטשילד והם נמצאים לא רחוק מכאן. אז קחו מקל, קחו תרמיל, ותחשבו רגע ברצינות על לחיות בגליל.
אקו"ם