המאפיה של דגניה רצתה להציל את תל אביב
הגילויים החדשים על מצבע מוקד חושפים מבפנים את פעולת חיל האוויר. מתקפת חיל האוויר הכתה את מפקד הכוחות המזוינים המצרים בהלם ופקודותיו הכניסו את הצבא המצרי לבלבול מוחלט
היחס למלחמת ששת הימים עשוי ללמד, האם בעל הדעה הוא תומך דיקטטורות בעל ערכים טוטליטריים נאורים אך לא בהכרח דמוקרטיים; או שהוא אדם שערכי החופש והדמוקרטיה מופנמים אצלו חזק. ששת הימים היא ההבלחה המובהקת ביותר במאה ה-20 של פעולה מלחמתית צודקת שהצילה מדינה דמוקרטית מאיומי הדיקטטורות הערביות שבסיוע ברית המועצות רצו להשמיד אותה. מנגד עומדים אלה שחוגגים השנה 50 שנות "כיבוש", אלה שהיו מייעדים לישראל ב-67' את גורלה של צ'כוסלובקיה ב-1938.אנחנו נוטים לשכוח שמלחמת ששת הימים היתה מרובת אבידות. אך למרות הקרבות הקשים שנמשכו שישה ימים, המערכה במידה רבה הוכרעה בשעות הראשונות של המלחמה. זהו מבצע מוקד של חיל האוויר, שהשמיד בתוך כשלוש שעות מאות מטוסי אויב, רובם במצרים; ובסך הכל במלחמה 469 מטוסי אויב. ארכיון מערכת הביטחון שחרר היום לפרסום מסמכים והקלטות מהמבצע ומתחקירי חיל האוויר ומחלקת היסטוריה של צה"ל.
הגילויים חושפים מבפנים את פעולת חיל האוויר. האווירה בארץ בשלושת השבועות שקדמו למלחמה הייתה של טרום-אושוויץ. בתוך ההנהגה הצבאית והמדינית היה אחד אופטימיסט, זה היה האלוף מוטי הוד, מפקד חיל האוויר. הוא האמין, שאם תתבצע מתקפה אווירית מוקדמת, חיל האוויר המצרי ינוטרל וכתוצאה מזה – הם לא יוכלו להגיע להישגים על הקרקע. היום אנחנו יודעים שמתקפת חיל האוויר הכתה את מפקד הכוחות המזוינים המצרים, המרשל עאמר, בהלם ופקודותיו הכניסו את הצבא המצרי לבלבול מוחלט.
את המבצע הזה הוציאו לפועל פחות ממאתיים מטוסי קרב ישראלים. הדברים פורסמו כבר בספרים ובכתבות עתונאיות. הפרסום הנוכחי יש בו מעט חידושים אך בכל זאת אלו חידושים מרתקים. אפשר גם ללמוד מהפרטים על האווירה השונה בחיל האוויר בהשוואה למלחמת יום הכיפורים ומלחמות נוספות שבאו מאוחר יותר. הייתה נכונות להקרבה טוטאלית בידיעה שהקלישאה במקרה של חיל האוויר הישראלי היא נכונה: הטייסים ומפקדיהם ידעו שהמעטים חייבים להציל את הרבים וכתוצאה מזה לקחו על עצמם מטלות מבצעיות ברמת סיכון גבוהה ביותר. החל במספר היעפים מעל למטרה וכלה בגובה ההפצצה כמו גם כמות הסבבים שכל טייס נדרש לה.
מה שמצטייר כחידוש זה שפקודת-האב של 'מוקד' הוכנה על-ידי חיל האוויר כבר בחודש מארס 1967, כפי שמציין תחקיר מחלקת היסטוריה. לפי סעיף ידיעות – כללי, התכוננו בחיל האוויר למלחמה באותה שנה. זאת בניגוד לכל מה שהיה ידוע עד היום. לפי הערכת אמ"ן בדצמבר 1966, השנה הקרובה לא נחזתה ככזאת שעלולה לפרוץ בה מלחמה; לפי הפרסומים עד היום, ההערכה בישראל הייתה שבתנאים שמצרים הייתה נתונה בהם לא צפויה מלחמה לפני 1970. בפתיח לפקודת 'מוקד' ממרס 67' נכתב, כי "אי היציבות המדינית באזור, ההכנות למלחמה של מדינות ערב והפיקוד הצבאי המשותף, המתיחות הבלתי פוסקת לאורך הגבולות והרגישות סביב מקורות המים וחופש השיט – כל אלו מצביעים על אפשרות התפרצותה של מלחמה כוללת בזירה".
לפי ההכנות שבפקודה, צה"ל היה ערוך גם למבצע קרקעי כדי להשיג את העליונות האווירית. זאת באמצעות כוחות מוצנחים. מוטי הוד שלל את הכוונה הזאת. ייתכן שאם מכת הפתיחה האווירית לא היתה משיגה תוצאות כל כך מכריעות, היו משתמשים בצנחנים לכיבוש שדה תעופה אחד או שניים.
עוד אפשר ללמוד מתכנית התקיפה, שבגירסה מסוימת שלה היא תוכננה לביצוע גם במקרה שישראל לא פותחת ראשונה אלא סופגת קודם. במסגרת רשימת התרחישים שבהם תופעל תכנית 'מוקד' מופיעה גם האפשרות שהיא תופעל "לאחר ספיגה – במקביל עם ביצוע 'סדן' צה"לי". זה תרחיש שחשבו ללכת עליו ב-1973. אם כי בקרב קהילת חוקרי מלחמת יום הכיפורים מזהירים שאין לערוך השוואות בין הבעיות האוויריות של 67' לאלו של יום הכיפורים. ולמרות זאת, אי אפשר להימנע מהשוואה מספרית: ישראל איבדה ב-67' 46 מטוסים ועוד 16 נוטרלו זמנית. באוקטובר 73' היא איבדה כ-105 מטוסים. 46 בשישה ימים זה הרבה, זה מתקרב למחצית האבידות של מלחמת יום הכיפורים שנמשכה כמעט שלושה שבועות. רק ביום הראשון, 5 ביוני 67', אבדו 20 מטוסים וכמספר הזה טייסים. בסך הכל במלחמה נפגעו 42 טייסים, מתוכם 24 הרוגים ו-11 שנפלו בשבי. לכן הרושם שהניצחון הושג בקלות, הוא מיתוס. המעטים – הטובים לטיס – נשכבו על הגדר כדי לאפשר את קיצור המלחמה ואת המשך עצמאותה של ישראל.
בראש דאגותיו של מפקד החיל מוטי הוד, עמד הנושא של מניעת היכולת של האויב להפציץ את תל-אביב. זה מה שהסתתר מאחורי הניסוח של מטרת העל: עליונות אווירית. "היה עוד שיקול אחד שהיה השיקול הדומיננטי בכל העניין האווירי וזה היה עניין הפצצת תל-אביב", העיד הוד בתחקירים שאחרי המלחמה. "זה נושא שחזר החל מה-15 במאי ועד ה-5 ביוני, הוא עלה יום יום על השולחן. כולל שאלה אישית של אשכול אלי, במסדרון, לפחות פעמיים כשהוא בא לישיבה של המטכ"ל או שיצא מישיבה של המטכ"ל – האם אנחנו יכולים להבטיח שתל-אביב לא תופצץ". הכל היה מאוד אינטימי אז: אשכול, הוד ודיין היו בני הדגניות שבעמק הירדן.
"אני בכל הפעמים אמרתי – אני יכול להתחייב שתל-אביב לא תיהרס מהפצצות אוויריות, היא תקבל כמה פצצות, אבל זה המקסימום שיכול לקרות. אם האנשים יהיו במקלטים לא יקרה שום דבר. יהרסו כמה בתים וזהו... אם אנחנו נשמיד את המפציצים, תל-אביב לא תספוג התקפות אוויריות... היה לי קל להחליט שצריך לרכז את כל המאמץ שלא יפציצו את תל-אביב". והשיקול היה כרוך בסיכון: להשאיר לצרכי הגנה אווירית רק כ-12 מטוסי ירוט וכל השאר הלכו להשמדת המפציצים המצרים ולאחריהם מטוסי הירוט שלהם על הקרקע בשדות התעופה תל אביב אמנם לא הופצצה, אבל לא מעט יעדים בצפון הארץ הותקפו על ידי מטוסים סורים, עיראקים וירדנים".
אקו"ם