קצב החיים המערבי דורש לחזור לחיות בחמולות
הגיע הזמן לחזור למגורים בחמולות. צורך החיים הזאת מספקת לנו נקודת עגינה שכולנו זקוקים לה, ולא משנה באיזה גיל
תחקיר שערכה העיתונאית אריאלה שטרנבך על המצב במחלקות הסיעודיות בבתי האבות בארץ התפרסם השבוע ועורר סערה. שטרנבך ביקרה ב-14 בתי אבות וגילתה תנאי היגיינה וסניטציה ירודים, קשישים שלא רחצו אותם זמן רב, התפרצות מחלות, יחס משפיל של עובדים, צעקות, מחסור בכוח אדם, הזנחה וזלזול.
זה תחקיר מהסוג שכולנו יודעים שאנחנו חייבים לקרוא אותו, אבל לא עושים זאת כדי שהאמת העגומה לא תטפח על פנינו. לא תמיד אנחנו יכולים להכיל אותה. חלק ממנגנון ההדחקה שלנו גורם לנו לחשוב שאלה סיפורים "שלנו לא יקרו", ושהתחקיר הזה נכון רק לבתי אבות מסוימים – ואנחנו, כמובן, נגיע לבית אבות שמזכיר את איי סיישל.
לפני כחודש החסיר לבנו פעימה מעוצמת הזעזוע למשמע הסיפור על אם שרצחה את ארבע בנותיה והתאבדה, כנראה כתוצאה מדיכאון שלאחר לידה. במקרה זה דווקא ביקשו רבים לחפש ולקרוא עוד ועוד מידע בעניין, כדי להסביר אולי מה קרה שם בתפר שבין החיים למוות, להבין מהם הסימנים למשבר כזה, כיצד ואם בכלל ניתן למנוע טרגדיות דומות בעתיד.
לחיות כמו בזגורי אימפריה.
צילום: הוט
לכאורה אין קשר בין תחקיר בתי האבות לרצח ולהתאבדות בירושלים. כל תחקיר או טרגדיה מלווים בהמון הצעות חכמות הקובעות מה ניתן לעשות ואיזו חקיקה ניתן לייצר כדי להתגונן בעתיד, אבל לדעתי אין צורך ליצור כאן מהפכות חקיקתיות, והפתרון הוא אחר לגמרי: לחזור לגור בחמולות, בדיוק כמו ב'וויקטוריה' של סמי מיכאל או בסדרה 'זגורי אימפריה'.
מרוץ החיים והמודרנה דחפו אותנו להתנתק מהמשפחה המורחבת ולגור ביחידות משפחתיות קטניות ועצמאיות. אלא שכעת הולך ומתברר שמנגנון העצמאות והחירות המדומה הזה לא פועל יותר. זאת, משום שזוג צעיר שעסוק בלימודים, מוטרד מצורכי הפרנסה, הנסיעות בפקקים, פיתוח הקריירה, גידול הילדים ועוד, זקוק להוריו בקרבתו דווקא כדי לשמור על שפיות ולא להתמוטט כלכלית או נפשית.
אישה שיולדת צריכה את מעגלי התמיכה המשפחתית, זקוקה למישהו שיהיה לצדה. הדבר נכון במיוחד אם היא סובלת מדיכאון אחר לידה, אבל גם אם היא סתם עייפה, מותשת, כואבת או מסתגלת. גם זוג שיש לו כבר כמה ילדים ורוצה הפוגה קלה מהחיים זקוק לדרך שתאפשר לו לצאת לחופשה בלי לשנע סבים וסבתות ממרחקים ובלי להוציא כסף רב על שמרטפים. יש אפילו יחידות משפחתיות יחידניות, שאין בהם זוגיות, ואז המשפחה המורחבת חיונית אף יותר.
גם הורים שילדיהם כבר בגרו ויצאו מן הקן, שנהנים מהחופש הגדול, מהחירות ומהיכולת להגשים חלומות שלא מילאו קודם, יכולים להכניס בלוח הזמנים שלהם תמיכה ועזרה לילדים ולנכדים שלהם, ובמיוחד אם הם גרים קרוב. מנגד, גם אחרי שהפז"ם ממשיך לדפוק ואנו מגיעים לגיל זקנה, גדולה מאוד חשיבותו של השלד המשפחתי החזק, שיודע לתמוך ולהשאיר את המזדקן בתוך המעגל הקרוב בלי שיקשרו אותו למיטה בבית אבות מצחין.
אם חושבים על המגורים בחמולה בהקשר של המשפחות ששומרות דת ומסורת, אלה שלא נוסעות בשבת, הרי שדי לציין כמה קל יותר היה לו היינו יכולים להתארח אצל ההורים בשבת לארוחה בלי הצורך לסחוב את כל הבית על הגב. כמה נחמד היה לארח את הילדים והנכדים לארוחה בלי לחפש במשך כל השבוע דירות גדולות וריקות רק כדי שיוכלו לישון במקום נוח ולא צפוף – וכל זה עוד לפני שדיברנו על השלב שבו כולם מפסיקים לארח ולהתארח, כי להורים אין כבר כוח ולילדים אין סבלנות.
חברתי סיפרה לי השבוע על פורומים שהיא נמצאת בהם, ושנשים נשואות וצעירות כותבות על כאבן לאחר שעזבו את ארצן, מולדתן ובית אביהן ועברו למקום חדש, שבו הן מחפשות חברה, יחס והשתייכות קהילתית – אך מתקשות מאוד למצוא אותם. אחת הרעות החולות של זמננו היא הבדידות המזהרת. עידן הרשתות החברתיות מעניק לנו אשליה שאנו עומדים בקשר עם אנשים רבים והמגורים בקהילה מספקים מקסם שווא של השתייכות, אבל בפועל, בעולם האמיתי, הבדידות חוגגת.
הגיע הזמן לחזור למגורים בחמולות. נכון שגם בחמולה לא הכול מושלם והמצב לא תמיד אידילי, אבל אופן החיים הזה מספק לנו תחנת עגינה שכולנו זקוקים לה כל כך - ואין זה משנה באיזה גיל ובאיזה מצב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם