איך יכול להיות שכל מי שרוצה יכול להיות מורה?
כיצד יכול להיות שבשב"כ נעשים מבדקי אמינות מחמירים לכל עובד, ואל מקצוע ההוראה יכול להגיע כמעט כל אדם בלי שתיבחן לרגע כשירותו המנטלית?
שתי פנים מלוות אותי מהיום שבו יצאתי ממפתן הדלת הגדולה של האולפנית ברחוב לילינבלום התל־אביבי. הראשונות זעופות ואימתניות, פניה של מורה שהחליטה ביום בהיר אחד שאיני ראויה להיות תלמידה שלה יותר. חודש שלם ישבתי כשקופה, מצביעה בשיעור וזוכה להתעלמות מופגנת. רואה כיצד היא מחלקת דפי עבודה לכל הבנות ומדלגת עליי. "עם פה גדול כמו שלך לא תגיעי רחוק", הצהירה בפסקנות.
אני זוכרת את עצמי יושבת במסדרון ובוכה. אני זוכרת את הפנים האחרות, המאירות, של המורה לספרות, אולי האישה היחידה שראתה אותי בכל בית הספר. חצי שעה היא עמדה שם לידי, מאחרת לשיעור בכיתה שלה אך מסרבת לעזוב. "תקומי על הרגליים", ציוותה, "ותקשיבי לי טוב. היום החוצפה והפה הגדול שלך עושים לך בעיקר נזקים, אבל יבוא יום שבו תלמדי איך להשתמש בהם. יבוא יום שהמילים שלך ימצאו מקום ובית ואני אקרא מאמרים שלך ואשלח לך תגובות למערכת ואהיה גאה בך מאוד".
בית ספר. כולנו מכירים אותם, את מורי ברירת המחדל.
צילום: ארכיון: אלי דסה
כנראה תלמיד צריך מורה אחד עם נשמה. כזה שיראה אותו. משום שהרגע הקטן הזה שבו נאמר לי בפעם הראשונה שאני יכולה להיות טובה במשהו, קבע את מסלול חיי. גם היום, 15 שנים אחרי, פניה הזעופות של המורה הראשונה ממשיכות ללוות אותי. החרדה האיומה שנזרעה בי, שיום יבוא ויפסיקו להקשיב לי ואחזור להיות אותה תלמידה שקופה שאינה ראויה ליחס, לא באמת נעלמת.
בסוף השבוע האחרון הרשת נדבקה בטרנד פרסום תעודות הכישלון. ובאמת, מה יותר מרגש מנערים פרועים שהעבירו את ימיהם במשחקי קפצונים, ובאורח פלא גדלו להיות גברים מוצלחים למרות כישלונותיהם הפדגוגיים. אבל על כל סיפור הצלחה כזה יש גם סיפור כישלון. תלמידים שקופים שהמערכת הצליחה למצוץ מהם את חדוות החיים ובכך קבעה את גורלם לעתיד.
יומיים אחרי אותו פוסט העליתי תהייה משל עצמי לגבי גורלן של התלמידות המצטיינות. אלו שתעודת הבגרות בי"ב היא פסגת הקריירה שלהן ומשם ואילך רבות מהן זונחות את ההישגים ופונות משיקולי נוחות לתחומי החינוך והטיפול. כמה מהמגיבים הסיקו בטעות שאם אני מציינת עובדה כזאת, איני מייחסת חשיבות למקצוע ההוראה. אבל ההפך הוא הנכון. גדלתי בבית של אהבה לחינוך. אמא שלי מורה למתמטיקה כבר שלושים שנה. ראיתי במו עיניי איך אפשר לקחת ילדות שהמדינה לא נתנה להן סיכוי ולשנות להן את החיים. אבל כאשר בכל שכונה דתית יש לפחות 50 אחוז מורים אם לא יותר, קיים חשד סביר שלא כולם נקלעים למערכת מהמניעים הנכונים.
אוהבים לייחס את הזילות כלפי מקצוע ההוראה למשכורות הנמוכות, אבל אני חושבת שזה לא הגורם היחיד. גם רופאים מתמחים מקבלים שכר רעב וגם סופרים ושחקנים לא מרוויחים מי יודע מה, ובכל זאת יש הילה של כבוד סביב המקצוע שלהם. ההנחה היא שאנשים שבוחרים להיות יוצרים או רופאים עושים זאת בגלל אהבה בלתי מתפשרת לתחום.
לא כך הוא המצב במערכת החינוך, ואת הראיה אנחנו יכולים לקבל מחוויותינו כתלמידים. מי מאיתנו לא זוכר לפחות מורה אחד מנוול; אדם שכל קשר בינו ובין חינוך ואהבת ילדים הוא מקרי בהחלט? הרי כולנו מכירים אותם, את מורי ברירת המחדל. אנשים שהגיעו למקצוע ולא נדרשו להוכיח כישורים בסיסיים בגישה לילדים או לבני נוער.
מתוך הערכה והכרה בחשיבות המקצוע, מתוך הבנה עמוקה שאין דבר חשוב יותר בעולם מאשר חינוך ילדינו, אני שואלת את השאלה הבאה: כיצד יכול להיות שבשב"כ ובמערכת הביטחון נעשים מבדקי אמינות מחמירים לכל עובד, ואל מקצוע ההוראה יכול להגיע כל אדם בלי שתיבחן לרגע כשירותו המנטלית?
במהלך שנותיי כתלמידה וגם עכשיו כאם, אני נתקלת באנשי חינוך מדהימים אך גם בכאלו שאין לי מושג מה הם עושים במערכת. הייתי שמחה אם מערכת החינוך הייתה טורחת לוודא שהאנשים שאמונים על עתיד ילדינו עברו אבחון פסיכולוגי מקיף ושכשירותם לטיפול בנפשות אינה מוטלת בספק. מגיעות לילדים שלנו מורות שנמצאות במערכת כי חשוב להן לחנך ילדים, ולא כאלו שהגיעו לתחום רק כי הן רוצות לחזור הביתה ב־14:00 בצהריים.
מגיעות לילדינו מחנכות כמו ד"ר רבקה שאול בן־צבי. אותה מורה לספרות שהרימה אותי על הרגליים. ב־9 בפברואר 2014 היא קיימה את ההבטחה ושלחה לי מייל מחמם לב בתגובה לאחד הטורים שפרסמתי. רבקה יקרה, נראה לי שהגיע הזמן להודות לך על השיחה ההיא. תודה שפתחת לי פתח לאהבת המילה הכתובה. בזכותך הפה הגדול והחוצפה מצאו מקום ובית. כל מה ששלי - שלך הוא.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם