העיתונאים שכחו שהם לא עובדים אצל הפלסטינים
ישראל נכנסת לעידן של שיתוף פעולה חסר תקדים עם ארה"ב, אולם מבחינת הכתבים והפרשנים הכל בטל בשישים מכיוון שהסוגיה הפלסטינית ירדה מהכותרות הראשיות. אנחנו מדברים פה על היסטוריה בהתהוותה, והם שקועים בהיסטריה
פגישתם של נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ, וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עשויה להיות אחד האירועים שייזכרו עוד זמן רב בהיסטוריה של שתי המדינות. אמנם אין זו הפעם הראשונה שבה מנהיג ישראל זוכה לחיבה מצד מנהיג אמריקאי, אך ללא ספק לא זכורה לנו רוח חמימה כזו מתוך מסדרונות הבית הלבן כבר שנים רבות.נותרה רק סוגיה אחת, שהיא לא פחות ממדהימה – כיצד זה רבים מאתנו, כאן בציבור הישראלי לא מצליחים להבין שמדובר באחת הסיטואציות המשמעותיות ביותר עבור ישראל, ובדגש על הביטחון הלאומי שלה, שנשען על ברית עם אמריקה - אותה ברית שכבר הספידו בעידן אובמה - תוך האשמת נתניהו בהחרבתה לדיראון עולם.
בדיוק באותו ערב ובמהלך המפגש ההיסטורי העברתי הרצאה לעובדי מגזר ציבורי בנושא ניהול ידע ומידע במילניום השלישי. בשעה 18:30 לערך החלו להישמע קולות בקהל, וכשביררתי במה מדובר נאמר לי שתוך 30 דקות ייפגשו שני המנהיגים. הבנתי שיש כאן משהו שאסור לפספס, ובאלתור של נתב אלחוטי המתבסס על הסלולארי האישי העברנו בשידור חי את המפגש למשתלמים.
נתניהו וטראמפ בבית הלבן. חמימות, ההערכה ההדדית, תחושת החיוניות - הכל בטל בשישים.
צילום: אבי אוחיון, לע''מ
ביקשתי מהמשתלמים לנסות ולהתבונן בשפת הגוף של המנהיגים, שכן במהלך אותה השתלמות דיברנו לא מעט על העובדה שמילים הן חשובות, אך שפת הגוף "מסגירה" את המידע המהותי. ואכן, 20 הדקות שבמהלכן צפינו בשני המנהיגים היו מרתקות. עוד יותר מרתק היה לשמוע את הפרשנים ברקע, ובדגש על השאלות של כתבינו שהצטרפו לביקור, שאיך לומר בעדינות, התקשו לקבל ולעכל את מה שעומד לנגד עיניהם.
המדהים מכל היה לראות שראש-ממשלת ישראל מתקבל באמריקה סוף סוף כבן ברית ראשון במעלה, וכאן, אצלנו, עוסקים בכלל בשאלה אחרת, "מה עם הפלסטינים?" הקהל שישב בהרצאה גיחך – "מדוע זה מעניין מישהו כרגע?" נשמעו שאלות בקהל, ואז גם לי נפל האסימון סופית.
מסתבר שאנו נכנסים לעידן של שיתוף פעולה חסר תקדים, כאשר הזדמנויות היסטוריות עומדות לפנינו בשלל תחומים, אזרחיים, ביטחוניים, כלכליים, טכנולוגים, ומה לא. אולם לא ניתן היה להתעלם מכך שככל שזה מעניין את הכתבים, הם ראו כחשוב ביותר את עתידם של הפלסטינים. כל השאר, החמימות, ההערכה ההדדית, תחושת החיוניות, מבחינתם הכל בטל בשישים, הייתכן?
נתניהו, טראמפ, מלניה ושרה. אבל מה עם הפלסטינים?!
צילום
והנה נדרשים המנהיגים לשאלת תהליך השלום עם הפלסטינים. מנהיג העולם המערבי, לא פחות ולא יותר, אמר במילים פשוטות "תעשו מה שאתם רוצים, אין לי בעיה, מה שתחליטו מקובל עליי", ובאולפנינו מיד הפרצופים הפכו לחמורי סבר, תוך הבעה של דאגה מתעצמת: "אבל מה עם הפלסטינים?"
בהינו כחולמים, אני והקהל שלי, כשראינו איך שני המנהיגים, ובדגש על טראמפ, מראים חוסר עניין מוחלט בסוגיה הפלסטינית. כל המבין מעט בשפת גוף יכול להסכים עם העובדה שהתשובות לסוגיית הפלסטינים באו כלצאת ידי חובה. אבל באולפנים אצלנו, כך נדמה, מישהו שכח באיזו מדינה הוא חי, עבור איזו מדינה הוא עובד, וממי הוא מקבל משכורת, וניכר שהצער העמוק סביב חוסר העניין בסוגיה הפלסטינית הקשו על החברים באולפני הטלוויזיה הישראלית בערוצים השונים.
הפגישה בין טראמפ לנתניהו היא היסטוריה בהתגלמותה, בהינתן שנשיא אמריקאי בעל פוטנציאל כהונה של שמונה שנים מתייחס לראש-ממשלת ישראל כחבר, שותף, אח של ממש. לא זכורה לי חמימות כזו, גם לא מימי קלינטון-רבין.
בהמשך לכך, ההזדמנויות הן אדירות: ראשית, "יישור הקו" ההרמטי סביב ההתמודדות עם ההגמוניה האיראנית, המערערת את יציבות המזרח התיכון, ובעקבות כך ההזדמנות לייצר קואליציה של מדינות מתונות, לא בדיבור אלא במעשה. שנית, הפוטנציאל הכלכלי של קואליציה כזו בהינתן נורמליזציה בין 4-5 מדינות. שלישית, פוטנציאל ההתעצמות של ישראל וכמה זה מפיח אנרגיה בשווקים שלנו, ואנחנו רק בשלב הציפיות, שעה שהבורסה הישראלית שבה ונסקה. בקיצור רבותיי היסטוריה בהתגלמותה.
נותר רק לקוות שגם בחלק הסקפטי של הציבור הישראלי ההיסטוריה הזו תתבהר. הרלוונטיות של המדיה בתקופתנו היא קריטית, הצופה הישראלי לא יהיה נאמן לאורך זמן לדיסאינפורמציה ולייצוג יתר של דעה לא רלוונטית. במדינה דמוקרטית לתקשורת תפקיד משמעותי בהשפעה על דעת קהל, בהעברת מידע, ובביקורת א-פורמאלית על השלטון. דעה אחרת היא חשובה, אך התעלמות מהיסטוריה בהתהוותה עשויה להיות עבור חלק מאתנו מכה אנושה. Fake news are bad for news!
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם