ראשי » חדשות » דעות

אני סתם מקטרת, מה עם אלו שאין להם ילדים?

יום המשפחה ושאר החגים המשפחתיים של תקופת שבט–אדר מדגישים את הבדידות של מי שמייחלים לילד, ועדיין לא מצליחים. איך נזכיר להם שיש חיים לצד הקושי?

תן לה לחגוג את יום המשפחה. מה אכפת לך. אני יודעת שאסור להטיל ספק בך, במה שאתה יודע ובתהליכים שאתה מתכנן. אבל לפעמים, מהצד, הלב יוצא וכבר אי אפשר יותר עם הדמעות.

הם התחתנו לפני ארבע שנים. אני מכירה אותה בעקיפין, אבל איכשהו דרך הפייסבוק אכפת לי ממנה יותר. בורא עולם, או צוקרברג, יודע מה גורם לפעמים לעיניים לעצור על איזה זוג, דווקא הוא, בין כל השאר. משהו במאור הפנים שלהם ובחיוך הרחב והמושלם. אפילו שלחתי לה הודעה בפרטי כשהיא התארסה. לחתונה לא הלכתי, אבל אשכרה נכנסתי אחרי חודש למיליון התמונות שהיא העלתה ממנה. חתונה מושלמת, משפחות מקסימות וגדולות, המון חבר'ה צעירים, היא יפה. באמת נראה שהיא שיחקה אותה ובגדול.

מדי פעם היא הגיבה ואני נכנסתי, רואה את הבית החמוד שלהם, תמונות של ארוחות ערב מושקעות (זוג צעיר זה תענוג, ימים של ניוקי במקום שאריות פסטה). יום נישואין אחד חולף, ועוד אחד. וגם אני, אפילו אני, המודעת, מוצאת את עצמי מרפרפת בתמונות עם העיניים לכיוון הבטן. יש? אין? גיסתה התחתנה. שוב חתונה, שוב תמונות, ומשהו בה קצת אחר. שנתיים אחרי החתונה שלה, ואין בטן. אין.
 
בשנה השלישית התחלנו להתכתב. "מתי ידעת שיש לך בעיה?" היא שאלה, שאלה סתומה. אם הייתי רוצה, הייתי יכולה לקחת אותה לאלף פירושים ולאלף נושאים. בעיה נפשית, בעיה זוגית, בעיה רגשית. אבל לא הייתי צריכה. עניתי לה מיד: "אחרי שנה שניסינו וכלום לא קרה".

איך אני עוזרת לה עכשיו לא להפוך להיות רק זאת? כל כך הרבה פעמים כשאנחנו בבעיה, היא הופכת להיות מה שמגדיר אותנו. בעיה היא עם אחד הילדים, או קושי זוגי או מקצועי או חס וחלילה בריאותי - פתאום זה נהיה מאה אחוז את. זה חבל, זה לא חייב להיות ככה, הכול נכון. אבל אני בעצמי לא יודעת מה הפטנט.

כמה רציתי לשמור עליה, ואולי זה אצלי בראש, אבל מאז בכל תמונה היא פחות מחייכת. העיניים פחות חיות, החיוך פחות רחב. ועם הזמן פחות ופחות תמונות. כאילו כל החיוּת שלה השתנתה. רוב הפעמים אני מפחדת לשאול, מה אני יודעת. אולי מי שפתח לי דלת לפני שנה, רוצה להיות בחדר סגור ולבד לגמרי.

מגיע יום המשפחה, אני מתחילה עם הפוסטים הממורמרים שלי על אינספור המשימות שמביאים עמם חגי "שבט־אדר": פירות יבשים ופרי הדר וחולצה לבנה לסדר ט"ו בשבט, סבים וסבתות מגויסים ליום סבב"ה בבתי הספר, מחלקים את עצמם בין הנכדים; קבלת שבת עם ההורים ליום המשפחה בגן, ולא לשכוח חולצות לבנות. ולפתח תמונה של המשפחה, מזל שלא ביקשו גם שכולם יחייכו בה. ואני דוהרת ודוהרת. ואז היא עולה מולי בצ'אט: "מתי לי יהיו משימות".

ואני מתפוצצת מכאב ותסכול ועצב. כולם יודעים שאני סתם מקטרת, וגם אני יודעת שבכל יום שיש לי ארבע מכונות כביסה, אני צריכה לברך אלף שהחיינואים. וגם הרווקות והרווקים אצלי בפיד יודעים שעל כל עשרה קיטורים על הזוגיות, אני מודה בכל יום על הנס הגדול שקרה לי. בשבוע שעבר ירדתי מהבמה אחרי הופעה, וניגשה אליי מישהי ואמרה: נהניתי למרות שאני גם בלי ילדים ובכלל לא נשואה. אמרתי לה שאני מקווה שזה לא יהרוס לך את החשק להתחתן וללדת, והיא אמרה לי: אל תדאגי, זה לא. כי דווקא אחרי שמנקזים קצת קושי וג'יפה, נשאר מקום לאהבה ולטוב.

וכשחברת הפייסבוק שלי שולחת את ההודעה המדויקת הזאת, אני מתחננת בפניך: תן לה יום המשפחה. בבקשה. אתה לא רואה שהיא תהיה אמא מדהימה? אתה לא רואה איך רק תינוק יכול להחזיר את המלאות לחיוך הזה? אתה לא מרגיש את הקור שמתחיל לצמוח ביניכם? קשיים בפוריות זה כאילו מחזק, אבל כמה בדידות מתלווה אליהם. כמה חוסר אונים. כמה הם לא חשבו על זה כשהתחתנו והתחילו והסתערו על החיים. והיא אפילו לא הייתה מהלחוצות, ורק אחרי שנתיים הייתה מסוגלת לשאול "מתי ידעת שיש לך בעיה?". ואני הייתי צריכה מהר לתפוס אותה שלא תתרסק לי, ולהפריח הבטחות. להסביר שזאת לא רק הבעיה שלך, אולי שלכם. ושהיום זה אחרת ופתיר. ולא להקיש על המקלדת את המשפטים השנואים של "תנסי לא לחשוב על זה", "לשחרר אבל גם להתקדם". אבל התפללתי עליה, שזה רק לא יהפוך להיות כל מה שהיא. ולא יכבה לה את כל האור.

אני מברכת את כל קוראיי וקוראותיי הרוצים בכך, בפרי בטן. שתזכו למשימות ביום המשפחה של השנה הבאה.


היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

רביטל ויטלזון-יעקבס

מרצה מבוקשת, אושיית פייסבוק וכותבת. אם לארבעה שמתפללת לארבע שעות שינה רצופות. טוב נו, גם שלוש זה בסדר.

לכל הטורים של רביטל ויטלזון-יעקבס