לימין יש פתרונות אבל השמאל יהיר מכדי להקשיב
במקום להודות בכישלון עקבי בתפיסת המציאות, במחנה השמאל מנופפים בנבואות זעם. ובמקום להודות שהסיפור של החייל היורה מורכב קצת יותר מ"הכיבוש משחית", הם בוחרים לצאת לסיבוב על גבו של אזריה
גם בתוך מחנה השמאל העקשן ביותר נאלצים להודות לא פעם שנבואות הימין נוטות להתגשם. האגף הפוליטי המתהדר עדיין בכינוי "מחנה השלום" שומר על תדמית של נאורות ואינטליגנציה גבוהה, אבל במבחן התוצאה הוא נאלץ להרכין ראשו בהכנעה מול מחנה הימין פעם אחר פעם. זה לא מפריע לו בשום אופן לטעון בסבב הוויכוחים הבא שהימין ומנהיגיו ניזונים פוליטית מהפחדת העם ומנבואות זעם, גם אם הנבואות האלה מתגשמות לנגד עיניו.
אז מה היה לנו שם? "אל תתנו להם רובים" במהלך הסכמי אוסלו, ו"נסיגה מעזה תביא קטיושות על אשקלון" בהתנתקות; "מחבלים משוחררים יחזרו לעסוק בטרור" בעסקת שליט, ו"יציאה מגוש קטיף תביא להשתלטות גורמים קיצוניים על הרצועה" רגע לפני שחמאס התחיל להשליך אנשי פת"ח מהחלונות הגבוהים בעזה, שכבש בכוח. אם תרצו, גם נבואת הגלויות הייתה שיגעון של המחנה הלאומי, וכבר לפני אלפיים שנה היו מי שחשבו שחשוב יותר שלא להרגיז את המלכות.
האזהרה שוועידת קמפ־דיוויד של אהוד ברק תביא לגל טרור התממשה באינתיפאדת אדירים. הטענה שמאותו משרד במוקטעה הרמאללאית יוצאים שליחים בו זמנית למשא ומתן עם ישראל ולהכנת מטעני נפץ התבררה כנכונה. עשרות שנות "איומים והפחדות שווא" הוכיחו שהימין המזוּלזל תמידית יודע לקרוא את המפה המקומית נכון יותר, ועדיין הוא נאלץ להתנצל על שיקול דעתו.
כעת תופס מחנה השמאל את עמדת נביא הזעם, מבועת עד עמקי נשמתו מחוק ההסדרה. בבוז אופייני הוא טוען שהימין עוצם עיניים. הולך למהלך של מדינה דו־לאומית שתאלץ עצמה במוקדם או במאוחר לבחור בין היותה יהודית להיותה דמוקרטית, שעה שתידרש להעניק זכות הצבעה לאזרחיה הפלסטינים. קשה למצוא בתוך השמאל מישהו שמוכן לבוא במעט צניעות של מובסים אל מחנה המנצחים, ולשאול בכנות ובהקשבה מה האלטרנטיבה שלהם ועל איזו מדיניות הם הולכים.
מוסף "דיוקן" של מקור ראשון פרסם לפני חודשים אחדים סדרה של פתרונות שאינם מדינה דו־לאומית, ושמאפשרים עצמאות מסוימת לפלסטינים באופן שלא יסכן את קיומה של ישראל. הצעות יש, והן נטועות היטב בקרקע המציאות ויורדות לסעיפי־סעיפים של פתרונות. עתיד הקרקעות של יהודה ושומרון והשפעתו על מדינת ישראל הוא לא חידת חיבור וחיסור קלה לביצוע, אלא סוגיה מורכבת - אבל עם מגוון אפשרויות ישימות. הביצוע הוא לא שאלה של היתכנות, אלא שאלה של אמביציה. רק צריך באמת לרצות. בשורה התחתונה זו מחלוקת פוליטית, לא מחלוקת בין אפשרי לבלתי אפשרי.
גזר דינו של אלאור אזריה שניתן השבוע היה עוד הזדמנות להציף את שלל הפערים התוך־ישראליים שנקשרו במשפט הזה: ימין ושמאל, ערבים ויהודים, מזרחים ואשכנזים, פריפריה מול אליטה מבוססת היטב. אמור לי מאיזה מחנה אתה ואומר לך מה דעתך על הרשעתו של אזריה, על גזר דינו ועל חנינתו האפשרית. אין אמת, אין מוסר ואין צדק: יש קליקה רעיונית, והיא מעל לכול. אפילו אלה המקפידים להתעסק בנושאים חברתיים, מנותקי עניין פוליטי לכאורה, מעודדים את חנינתו או את קיצור עונשו לא מתוך שיקול דעת שקשור בעצם המעשה, אלא מטעמי מוצא וסביבה חברתית. אזריה, לשיטתם, הוא קורבן הקיפוח העדתי והשכונתי; הוא תוצר של הפער החברתי וההתנשאות האליטיסטית שהתפוצצו באותו בוקר נמהר של פורים תשע"ו בסמטה אחת בחברון. אלה טוענים נגד שימוש ציני בלוחם כפיר למען אג'נדה פוליטית מסוימת, בעוד הם עצמם עושים שימוש ציני לא פחות באותו חייל, לטובת האג'נדה הפרטית שלהם.
בין כל הקולות שכבר קרוב לשנה חוזרים על עצמם לעייפה בכל המחנות האמורים, משעשע במיוחד קולו הרהוט של השמאל, שרואה במעשהו הקשה של אזריה ביטוי מובהק לסיסמת "הכיבוש משחית". הכוח שניתן בידיו של צעיר יהודי בן 18, לטענתם, בצד השליטה בעם אחר, מביאים בדיוק למעשים חמורים מסוג זה. הטענה הזו מתעלמת כמובן מהעובדה שהשליט הישראלי פה נאלץ לחיות על חרבו ממניעים של הגנה עצמית, ולא מחיבת האחיזה בחרב, ובכל זאת מדובר בטענה ראויה, שיש בה מן האמת. אלא שהשמאל מעדיף לטפל ברישא של "הכיבוש", תוך סיכון חיי האזרחים בישראל באמצעות מדינת דמים צמודת קרקע־אל־קרקע, במקום לדכא את הסיפא של "המשחית", ולטפל בבעיות הנולדות מהחיים על החרב בלי לקחת סיכונים מיותרים.
פרשת אזריה לא תצליח להכריע את הוויכוח הזה, אבל היא מצליחה לחשוף איזו איוולת בין השורות של הטיעונים החשובים. גזר דינו של החייל היורה – 18 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי והורדה לדרגת טוראי – התקבל בכעס רב הן במפלגות הערביות והן בקרב השמאל הישראלי. יו"ר מפלגת מרצ, לדוגמה, מיהרה לצייץ שהעונש "מקל ביחס לחומרת המעשה", והוסיפה כי "הקריאות עכשיו לחנינה הן זילות של גזר הדין, ומעניקות לגיטימציה לניסיונות להלבין מעשים שדגל שחור אדיר מתנוסס מעליהם".
אלא שזהבה גלאון וחבריה היו צריכים להיות הראשונים לקרוא לחנינתו של אזריה. הרי אם הוא בסך הכול תוצר של הכיבוש המשחית, מה אתם רוצים ממנו? תנו לו ללכת הביתה לחשוב על מה שהוא עשה, וצאו במשפטי ראווה נגד ראשי הממשלה לדורותיהם, שרי הביטחון והרמטכ"לים. לשיטתכם דווקא, אלאור אזריה לא צריך לשבת רגע אחד בכלא. הוא צריך להצטרף ל"שוברים שתיקה", לספר שם כמקובל על המעשים האיומים שעשה בשירותו הצבאי, ולקבל בתמורה טפיחה על השכם ותקציב ראוי לסדרת הרצאות בנושא. כך היה גורלו של אזריה, אם רק היו מצליחים לעשות בו מעשה "גברתי הנאווה" ולשלוף אותו מתוך מועדון לה־פמיליה היישר לזרועותיהם הבהירות של אנשי הצללים בארגון הזה. מי שהזדעקה כל כך כשמקור ראשון בחר בחייל היורה לאיש השנה (כמו גופי תקשורת רבים נוספים) הייתה צריכה לקחת חסות על האיש ולנפנף בו בכל ויכוח אידיאולוגי. במקום זה היא ושכמותה מתפתים להסתבך בשלל סתירות פנימיות, ובלבד שלא להודות במציאות הנפיצה שעל הפרק.
הערת אגב קטנה: מבצעי הלינץ' במחבל היהודי עדן נתן־זאדה, שרצח נוסעים ערבים באוטובוס בשפרעם, נידונו בחלקם לשנתיים מאסר ובחלקם ל־18 ול־11 חודשים בלבד. גם אז זעמו ראשי המפלגות הערביות בישראל, אלא שהכעס היה על חומרת הדין. השופטים בתיק ההוא הבהירו שנוכח חומרת המעשה היה ראוי לגזור על מחסלי המחבל היהודי המנוטרל עונש חמור בהרבה, אולם הם בחרו להקל עמם משום שהנסיבות היו ייחודיות מאוד - נקמה ברוצח שהביא למותם של ארבעה בני אדם רגעים ספורים קודם לכן. שיקול נוסף שטרחו השופטים לציין הוא הזמן הרב שחלף ממועד האירוע ועד לסיום ההליך המשפטי. למי שמתעניין בדקויות נבהיר: הרצח והלינץ' בעקבותיו התרחשו באוגוסט 2005; גזר הדין ניתן בנובמבר 2013, לא דקה אחת קודם. השופטים ראו בכך סיבה טובה להקלה בעונש.
אקו"ם