על ארבע: הניצחון של שקד על ביהמ"ש העליון
ההרכב החדש של בית המשפט העליון נותר ליברלי ואקטיביסטי, אבל פחות מובהק משהיה. שרת המשפטים איילת שקד רשמה כאן הישג פוליטי אישי נדיר
נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור הגיעה לוועדה עם חברה טלפונית: מחליפתה המיועדת על כס נשיאת העליון, אסתר חיות. בסתיו הקרוב הן אמורות להתחלף, ולכן לדעתה של חיות היה משקל רב. היא התנגדה בתוקף לדיל שהסתמן כבר לפני כמה ימים. ההשקפה בקרב השופטים הייתה שהזמן עובד נגד הפוליטיקאים: באפריל הקרוב רובינשטיין השמרן פורש מהוועדה, ובאופק יש בחירות כלליות. הלחץ ישפר את הדיל. אבל מה שהכריע היה החשש שהלחץ יהיה כה גדול שהוא יוביל את הקואליציה לחקיקה דרמטית: או הגדלת מספר השופטים בעליון, או מעבר לאישור המינויים ברוב רגיל.
מינוי שופטים בישראל נעשה תמיד מבעד למסך בערות מסוים. כאן, בניגוד לאמריקה, לא שואלים את המועמדים על עמדותיהם. שופטים מתמנים על בסיס ראיות נסיבתיות. כיפה היא ראיה חזקה. מגורים בהתנחלות - ראיה חזקה עוד יותר. תמיכה נלהבת של השופטים - ראיה לכיוון ההפוך.
כדרכן של ראיות נסיבתיות, לא תמיד אפשר להסתמך עליהן. השופט ניל הנדל, למשל, נחגג בזמנו על ידי הימין אבל מאז התבלט בכמה פסיקות ליברליות ואקטיביסטיות. השופט חנן מלצר הפתיע לא פעם בכיוון השמרני, אף שבזמנו "הואשם" בהיותו היועץ המשפטי של מפלגת העבודה.
בוועדה התייחסו להשתייכות המגזרית כנשק סטטיסטי: לא כל דתי הוא ימני שמרן ולא כל חילוני מתל־אביב הוא שמאלני אקטיביסט, אבל במספרים הגדולים זה מסתדר. לגבי דוד מינץ, למשל, אין כמעט ספק. כבוד השופט מינץ כבר ביקר פעם בבג"ץ: ב־1994 הוא עתר יחד עם רעייתו ורדה נגד שר החינוך אמנון רובינשטיין ממרצ במחאה על שהנושא המרכזי לשנת הלימודים יהיה "תהליך השלום - ישראל במזרח התיכון". השופטים ברק, חשין ולוין דחו אותם בנימוס קריר.
השופטת יעל וילנר נחשבת ליברלית יחסית, אבל בעיקר בנוגע לדיני משפחה. במהלך הדיונים בוועדה הובא לחברי הועדה צילום של כבוד השופטת כנערה בסבסטיה. מישהו אחר הזכיר שהייתה עוזרת פרלמנטרית של חבר הכנסת חיים קופמן מהליכוד, ושלישי לחש שילדיה לומדים אצל הרב אביחי רונצקי. נאור התנחמה בעובדה שווילנר התמחתה אצל ביניש.
שרת המשפטים איילת שקד רשמה כאן הישג פוליטי אישי נדיר. כשמירי רגב צעקה על ראשי מוסדות תרבות, שקד שמרה על קשרי מסרונים הדוקים עם הנשיאה נאור, אבל במבחן התוצאה היא השיגה הרבה יותר. היא כרתה ברית נדירה עם לשכת עורכי הדין, שעד היום התייצבה לצד השופטים. אחר כך הובילה את המערכת להאמין שהשופט השמרן יוסף אלרון הוא קפריזה אישית של משה כחלון, ולא מהלך מחושב של שניהם. באמצע הונח אקדח על השולחן, בדמות הצעת החוק לשינוי הליך בחירת השופטים. נאור זעמה וניתקה מגע, אבל הבינה את המסר היטב. הוויתור היחיד הוא במינויו של ג'ורג' קרא, אבל חמש שנות שיפוט על התקן הלא מוכרז של שופט בן מיעוטים הן מחיר מציאה. שלושים ושתיים שנות שיפוט שמרני בעליון ועוד יועץ משפטי לממשלה הם נדוניה טובה משמעותית יותר משל כל שר אחר בממשלה הנוכחית.
עם יותר מרבע משופטי העליון, הציונות הדתית בכלל והמתנחלים בפרט איבדו שלשום סופית את זכותם להתבכיין על היעדר ייצוג; למעשה, שאר האוכלוסייה היא שצריכה להתלונן על ייצוג חסר. בית המשפט עדיין כולל רוב ליברלי, אקטיביסטי מובהק, אבל פחות מובהק משהיה. אין כל קשר בין בית המשפט העליון 2017 לזה של 2006, עם ברק, ביניש וחשין. שקד תדאג שבוחריה לא ישכחו זאת כל כך מהר.
במשך שנה תמימה מתנהל ויכוח בין יו"ר המחנה הציוני יצחק הרצוג לבין שאר העולם בשאלה אחת: האם מגעי השלום האזוריים נועדו לקדם את כניסת מפלגתו לממשלה, או שכניסת מפלגתו לממשלה נועדה לקדם את השלום האזורי?
הפרסום השבוע של ברק רביד ב'הארץ' על ועידת השלום הסודית שנערכה אשתקד בעקבה מעניין לפיכך לא רק בהקשר המדיני העקר למדי, אלא גם בהיבט הפוליטי. הוא שופך אור על עוצמת הפיתוי שהונח בידי הרצוג להצטרף לממשלה, וכידוע הוא לא היה זקוק לפיתויים מיוחדים.
מותר להניח שתותח ההסברה האימתני העונה לשם בנימין נתניהו כוון ישירות להרצוג. יו"ר האופוזיציה השתכנע באמת ובתמים שנתניהו לגמרי שם. "שם" זה אומר כן לשתי מדינות, כן למהלך מדיני דרמטי. אם קרי, א־סיסי ועבדאללה מטריחים עצמם כל הדרך לעקבה, סימן שיש דברים בגו.
אלא שבכל מה שקשור לנתניהו ותמורות אידיאולוגיות, המבחן החשוב היחיד הוא מבחן האמירות הפומביות. ראש הממשלה, שהיה כנראה נדיב מאוד בשיחות המדיניות החשאיות, נקט קמצנות מופלאה בטקסטים המדיניים שאמורים היו להופיע בהסכם הקואליציוני עם המחנה הציוני. התורה שבעל פה הייתה שמאלנית למהדרין, התורה שבכתב - ליכודניקית כמימים ימימה. הרצוג לא היה הראשון. בחורף 2014 הסתובבה הממונה על המו"מ המדיני ציפי לבני בפרצוף של תפנית היסטורית קרבה. היא ידעה כמה רחוק הסכים נתניהו ללכת במונחי ויתורים לפלסטינים (הדברים הופיעו מאוחר יותר בכתבה מרתקת של בן בירנבאום ואמיר תיבון ב'אטלנטיק'). בסוף, כדברי מזכיר המדינה לשעבר, זה נגמר בפוף.
נתניהו האמיתי לא מאמין בוויתורים הכואבים שהוא מוכן לגלגל בחדרים הסגורים. מצחיק להגיד זאת על מקצוע שבו מילים עברו פיחות דרמטי, אבל פוליטיקאים נבחנים בסוף במה שהם אומרים בקול, לא במה שהם לוחשים. לכן אפשר להניח שערכו של ראש הממשלה רק עלה השבוע בעיני בוחריו מימין: כמו בעבר, רובם ירגישו שהוא לא רימה אותם, אלא תמרן ממשל אמריקני עוין.
ככל הידוע, הרצוג לא היה היחיד שהתבלבל. גם שליחו המיוחד של נתניהו, יצחק מולכו, היה משוכנע שתפנית היסטורית בדרך. גורמים יודעי דבר טענו השבוע שמולכו כבר היה על סף התפטרות. בסוף החליט להישאר.
אפשר רק לדמיין את שיחת הטלפון שבה הודיע נתניהו למלך הירדני ולנשיא המצרי שיוזמת השלום תצטרך להמתין, כי הנץ הטורף אביגדור ליברמן הופך לשר הביטחון. השניים העלו עשן מזעם. בניסיון לרצות אותם מיהרו נתניהו וליברמן להצהיר במסיבת עיתונאים על מחויבותם לרעיון שתי המדינות.
אגב, אם הרצוג היה יושב בקבינט הוא לא היה מדליף מהקבינט. במשך חודשים ארוכים הוא שמר את הסוד, למרות המתקפות שהציגו אותו כחסר חוליות ואת הכניסה לממשלה כחסרת בסיס. הוא שמע את חרפתו ולא השיב בגילוי על הוועידה בעקבה. ככל הנראה היו עוד פגישות מסמרות שיער שנערכו בבירות ערביות שונות ושטרם ראו אור.
במשרדים הסופר־אופנתיים של פייסבוק, כמה עשרות קומות מעל שדרות רוטשילד, יש שמות מעניינים לחדרי הישיבות: לא 'האורן', 'ירושלים' או 'הזית', אלא 'גבעת חלפון אינה עונה' ו'כמה כמה'. כששיחות הוועידה הבין־יבשתיות התכופות נערכות, מרכזיית פאלו־אלטו צריכה להתחבר ל"Halfon Hill".
בכל הנוגע לפייסבוק, אלה לא פערי התרבות היחידים מול ישראל. הממשלה הנוכחית מקדמת במרץ את מה שנקרא "חוק הפייסבוק", אף שהוא מתייחס לכל ספק תוכן ברשת. אם ההצעה של השרים שקד וארדן תאושר גם בקריאה שנייה ושלישית, פייסבוק תידרש למחוק פוסטים מסיתים.
אבל מה זו הסתה? הזעם הממשלתי והציבורי התרכז בעיקר סביב סרטוני דקירות, הסתה של חמאס ופוסטים שקוראים לרצוח יהודים בכלל וכאלה שעולים להר הבית בפרט. אבל רובם נכתבו בערבית. פייסבוק פועלת לפי מדיניות שנכתבת בהידברות בין בכיריה בשלוש או ארבע יבשות, ומוצאת לפועל בידי עובדים דוברי ערבית מבית שיושבים בסניף באירלנד. התסכול בארץ נובע בעיקרו מפערי ההשקפה, השפה והפרשי השעות. גבולות חופש הביטוי כפי שהם נראים מדבלין ובערבית, שונים למדי מכפי שהם נראים מירושלים ובעברית.
התסכול המקומי מתחבר לבעיית תדמית רחבה יותר של פייסבוק, ונובעת מהעובדה שהיא לא מפרסמת בשום מקום אנשי קשר או את מדיניות ההסרה שלה, שמשתנה תכופות בהתאם לשינויי האקלים ברשת. חברת ספר הפנים נראית לפיכך לא פעם כמכונה חסרת פנים, ענק בעל ממדים מפלצתיים ואינטרסים נעלמים מהעין.
ביחס לטרור זה בוודאי לא נכון. משטרת ישראל, למשל, מקיימת קו פתוח מול פייסבוק לניטור, איתור והסרה של תוכן אלים ומסית. הבעיה היא שעד שתוכן מוסר נדרשות 24 עד 72 שעות, פרק זמן שבמהלכו ממילא מי שיכול להיחשף לתוכן כבר נחשף אליו.
הדמות הבכירה ביותר בפייסבוק בישראל היא ג'ורדנה קטלר, ששימשה בעבר ראש לשכתו של רון דרמר, אולי האיש הקרוב ביותר בעולם כולו לבנימין נתניהו. התוצאה היא שפייסבוק משלמת ציבורית פעמיים: גולשים טוענים כלפיה שידה קלה מדי על הדק החסימות (למשל על כל מי שהשתמש פעם בביטוי "כושי" או "קוקסינל"); הממשלה טוענת שהיא מסרבת להסיר פוסטים תומכים בטרור.
אגב, בכל הנוגע לחופש הביטוי ביחס לפייסבוק עצמה, מתברר שמדיניות החברה, לפחות הרשמית, דוגלת בפלורליזם מוחלט. על פי המוצהר, ושווה לבדוק את זה, בפייסבוק אפשר לכתוב מה שמתחשק נגד פייסבוק.
אקו"ם