המנצחים האחרונים מפרשת אזריה - "האספסוף"
אלאור הוא אולי לא "גיבור", אבל הוא גם לא יותר מחייל שעשה טעות. סיכום הפרשה שנתנה לנו להבין מי יודע להבדיל בין טוב לרע, ומי מנסים לחנך את כולנו להיות מבולבלים כמוהם
ביום שלישי השבוע, כשהשעון הראה 11:45, בדיוק הייתי בצילומים לפרויקט שאני משתתף בו וניסיתי להדחיק את העובדה שבעוד רבע שעה יינתן גזר דינו של אלאור אזריה.
כל היום רצה לי בראש הכרעת הדין של השופטת שעומדת לגזור את דינו. במשך שלוש שעות של קריאת הכרעת הדין לפני יותר מחודש היא לא מצאה מקום לומר אפילו מילת זכות אחת על הנאשם. אני מודה, ציפיתי לגרוע מכול. חשבתי שאחרי הכרעת דין כזו אין לשופטת ברירה אלא לגזור עונש מאסר לא קטן. אבל כשהתחילו להגיע ההודעות בטלפון, וגיליתי שהיא גזרה עליו "רק שנה וחצי", חשתי הקלה עצומה.
חיוך רחב התפשט על פניי. זה היה מהרגעים האלה בחיים שאתה קולט פתאום שאתה מחייך לעצמך כמו אידיוט, אבל לא יכול לעצור את זה. זה יכול להיות סטטוס מצחיק שקראת, הודעת וואטסאפ קורעת או זיכרון מהמעבורת לאיי אנדמן, כשאתה ורוני כהן לא הפסקתם לעשות חיקויים של דמויות מהקומדי סטור במשך שלושה ימים עד שאיזו גרמנייה התפוצצה עליכם בצעקות בגרמנית שהזכירו תקופות אפלות מאירופה של שנות הארבעים.
לחברים שהיו שם צעקתי בהתלהבות: "מזל, רק שנה וחצי". ואז, ברגע הזה ממש, ירד לי החיוך מהפנים. דביל, אמרתי לעצמי, על מה אתה שמח? הבנאדם הולך לשבת שנה וחצי בכלא, ועל מה?
כשהמשכתי לקרוא את גזר הדין גיליתי על מה. על "ערכים כמו קדושת החיים", כמו שאמרה השופטת הלר. אני חלילה לא מזלזל בידע המשפטי שלה, אבל באמת, גברת הלר, עם כל הכבוד, את משרתת במערכת שכשמתחשק לה להוריד מחבל שכל בני ביתו יושבים עמו בבית, זקנים, נשים וטף, היא עושה את זה. אני לא אומר את זה לגנותה של המערכת. ההפך. כשהוא רוצה צה"ל מבין טוב מאוד ש"קדושת החיים" היא לא פקטור כשנלחמים בטרור. את יכולה כמובן לדבר על טעות, על נקמה, על ערכי צה"ל אפילו, אם ממש בא לך. אבל נראה לי שעדיף לא לבזות את המונח "קדושת החיים" בשימוש בו למען מי שבחרו בקדושת המוות.
בבוקר גזר הדין נסעתי עם רפי (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת. כלומר, מה זה שמור, הוא במגירה, זה לא שיש מאבטח), נהג מונית שאיך לומר בעדינות ויסלח לי השם על מה שאני עומד לומר, הוא לא המונה הכי מבריק בתחנה. זה היה בבוקר שאחרי שידור פרק הפתיחה של "ארץ נהדרת" – עם המערכון בסגנון "בוהמיין רפסודי" של להקת קווין שמתקצר את פרשת אלאור אזריה כולה בכמה דקות ומזווית מאוד מסוימת. שאלתי את רפי מה הוא חושב על התוכנית, והוא אמר לי שהוא העביר ערוץ מיד כשהם התחילו. למה? רפי ענה לי בפשטות, "כאב לי הלב", והוסיף בתקיפות: "ושלא תחשוב שאני חושב שמה שאלאור אזריה עשה זה בסדר".
חשבתי כמה עוד כמוהו מסתובבים פה, כמה עוד מה"אספסוף" חיים עם היכולת להודות שאלאור טעה אף ש"הערבי על הכביש", כמו שקראו לו בשיר של "ארץ נהדרת", היה מחבל - אבל עדיין להרגיש שהמערכת עושה עליו פה סיבוב.
לאורך כל הפרשה לא חשבתי שאלאור גיבור. כלומר, אולי הוא גיבור, אבל לגבורה אין שום קשר למקרה הספציפי הזה. "שיח הגבורה" פגע באלאור, והפך את הסיפור להרבה יותר ממשפט לחייל שעשה טעות. הוא שם את התקשורת ומערכת המשפט בדיוק במקום שהם אוהבים להיות בו: כיסא המחנך. אם "האספסוף" לא מבין מה אלאור עשה לא בסדר, אנחנו נחנך אותו להבין.
ארקדי דוכין כתב את השיר שמתחיל במילים הנפלאות "נאמר כבר הכול, אין לי מה להוסיף לזה". אני מודה, הטור הזה לא מתכוון להוסיף דבר. הוא לא יחשוף מידע חדש או אפילו תחושות שלא הכרתם. הוא בסך הכול מעין סיומת, "קלוז'ר" לפרשה הזאת, שאני מרגיש שאני חייב לעצמי. תכננתי בכלל לכתוב טור על "האח הגדול" (אני צופה מושבע, תהרגו אותי), אבל אז חשבתי ש"האח", מה לעשות, יישאר איתנו עוד תקופה לא קצרה, אבל פרשת אזריה, כדרכו של עולם, ובטח במדינה המשוגעת הזאת, עומדת להישכח בטירוף המציאות הישראלית.
שמעתי שמדברים גם על ערעור. אני חייב לומר שאני לא משתגע על האפשרות. לא כי אני לא מאמין ביכולת של צוות ההגנה לנצח בו (אין לי הידע המשפטי הנחוץ או ידע בכלל כדי להעריך), אבל אני לא מאמין שיש שופט צבאי אמיץ מספיק במדינה הזאת כדי לצאת נגד מערכות חזקות כל כך ולקרוא עליהן תיגר. אלאור ייכנס לכלא בקרוב, ותעבור עליו תקופה קשה, ובעוד שנה וקצת התנהגות טובה הוא ישתחרר, ואתם יודעים מה? כאן אנחנו, "האספסוף", נכנסים לתמונה.
אלאור הוא אולי לא "גיבור", אבל לא יקרה שום דבר אם הנקמה של החלקים בחברה הישראלית שחושבים שנעשה לו עוול תהיה להפוך את החיים שלו לקצת יותר קלים. אלאור עתיד להשתחרר מהכלא כמישהו שהורשע בהריגה, תווית בעייתית מאוד לכל אדם אבל בטח ובטח למי שהיה הפנים הכי מוכרות ומושמצות במדינה במשך תקופה די ארוכה. יהיו מספיק גורמים שינסו להפוך את החיים שלו לגיהינום, ותפקיד "האספסוף" יהיה לעזור לו להשלים את הפערים ולתת לו תחושה שהוא אחד משלנו - כן, גם אם הוא טעה.
נהוג לסיים טורים כאלה בקלישאה ש"אין מנצחים בסיפור הזה". אבל בינינו, ברור שיש. ניצח מי שרכב על גבו של אלאור בגלל מטרות פוליטיות, וקשקש עוד לפני שידעו את כל העובדות כי רצה לקבל חיבוק תקשורתי. ניצחו חלק מיושבי האולפנים שדיברו בלי סוף על כך שלא ייתכן שחייל יהפוך לשופט ולתליין, אבל הפכו את עצמם לכאלה. ניצחה משפחת המחבל, שצוחקת כל הדרך אל חשבון הבנק שסידר לה אבו־מאזן והפכה בינתיים למרואיינת מבוקשת שהתקשורת הישראלית גומעת בשקיקה את הביקורת שלה על החברה הישראלית כאילו הייתה מינימום אמא תרזה.
ועוד הערונת לסיום. קראתי את כל הטורים ושמעתי את כל הפרשנים שמדברים בבוז ולעג על כל ה"אופורטוניסטים" למיניהם שהקיפו את משפחתו של אזריה, דוגמת שרון גל ואחרים. מעבר לאבסורד בכך שאנשים שהקפידו לאורך כל הפרשה לגדף ולגנות את אלאור בטוריהם וכתבותיהם מוטרדים פתאום כל כך מאנשים שמנצלים אותו לכאורה, צריך להגיד ביושרה: בלי הקמפיין הציבורי הרחב שהובילו ה"אופורטוניסטים", סביר להניח שגזר הדין היה קשה יותר. ומי שחושב ששופטים אינם מושפעים מדברים כאלה לא הבחין כנראה בפערים בין פסק הדין לגזר הדין.
ואתם יודעים מה, בסוף, המנצחים האחרונים הם "האספסוף", האנשים הפשוטים שנשארו זקופים לאורך כל הפרשה הזאת, ולא נתנו לאף אחד לבלבל אותם. שהוכיחו שלא משנה כמה מנסים לחנך אותם, הם עדיין יודעים להבחין בין טוב לרע.
אקו"ם