הימין דואג לפלסטינים, השמאל חושש למדינה היהודית
מבלי משים אולי, הימין והשמאל בישראל אימצו כל אחד את זווית הראייה של השני באשר לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים
הצפנתי לקיבוץ גינוסר לפני כשבוע כדי להשתתף בפאנל ב'בית יגאל אלון' במלאת 37 שנים למותו. נושא הפאנל, חמישים שנה למלחמת ששת הימים, היה חלק מיום גדוש לזכרו של אלון, שהשתתפו בו חניכי תנועות נוער ותלמידי מכינות קדם-צבאיות. האירוע כלל גם מרוץ, הרקדה המונית של שירי ארץ ישראל ומחזה סוראליסטי ומלהיב של מאות בני נוער ששרים עם שרהל'ה שרון את 'אני מאמין (שיר עברי)' ואת 'בת שישים'.
בפאנל השתתפו ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי וח"כ עמר בר-לב. הלוי טען שחייבים למצוא פתרון לסכסוך הפלסטיני-ישראלי, ואף שהוא סבור שפתרון שתי המדינות הוא הטוב ביותר – סיכויי הגשמתו נמוכים ביותר. מנגד, פתרון המדינה האחת, הטעים הלוי, הוא הגרוע ביותר אבל הסיכויים שיתממש הם הגבוהים ביותר. ח"כ בר-לב דיבר בעד פתרון שתי המדינות, כמובן.
בפאנל הצגתי את המניפה המגוונת של פתרונות הימין. חלק גדול מהמידע בעניין שאבתי מהמסע המרתק של שרה העצני-כהן במחוזות הימין, ושפורסם ב'מקור ראשון' וב-nrg.
פועל פלסטיני בונה בית בהתנחלות ביתר עילית. האם היפוך התפקידים בין השמאל לימין אינו אמיתי?
צילום ארכיון: פלאש 90
במהלך קריאת החומר על פתרונות הימין נחשפתי לרעיון הרווח של סיפוח ואזרוח של האוכלוסייה הפלסטינית ברמות שונות - החל מסיפוח ואזרוח מדורג ועד לסיפוח של חלקי שטח פלסטיניים מסוימים והענקת מעמד תושב ליושביהם.
אם נעמיד על כף המאזניים את פתרונות הסיפוח של הימין אל מול פתרון שתי המדינות של השמאל, הרי שלדעתי הגענו למצב שבו היוצרת התהפכו: השמאל הליברלי והפתוח משרבב לכל טיעון בעד פתרון שתי המדינות את החשש מאובדן הרוב היהודי במדינת ישראל, ולכן את אובדן המדינה היהודית והדמוקרטית. מנגד, הימין השמרני מעודד סיפוח וחיים משותפים, מביע אכפתיות מגורל הפלסטינים ביום שאחרי היפרדות וחושש מכמות הצער, הסבל והעוני שיהיו מנת חלקם, שכיום הפכו לגורלם של העזתים. וכך, בלי ששמנו לב, השמאל משתמש במונחים לאומיים, ואילו הימין משתמש במונחים של זכויות וחמלה.
השמאל מעמעם את הבעייתיות של יצירת מדינת חמאס ודאעש במרחק חמש דקות מכפר-סבא, וכן את אובדן השליטה על הביטחון, הדמוגרפיה והגבולות. מצד שני, הימין מעמעם את הבעייתיות של יצירת מיעוט פלסטיני לאומי ענק בתוך מדינת לאום יהודית, הכורח בהתמודדות עם דרישות הלאומיות של ה"מיעוט" הענק הזה בדורות הבאים והקשיים בניסיון לחוקק צורות שונות של חוק יסוד מדינת הלאום ועידוד העלייה במדינה משותפת – פתרונות חביבים לבעיה הדמוגרפית, אך כנראה הם לא יצליחו לעצור צונמי של דרישות לאומיות מצד קבוצת מיעוט כה גדולה.
האם היפוך התפקידים בין השמאל לימין אינו אמיתי, והוא תוצר של יועצי תקשורת מוצלחים מאוד שרק עודדו את ימין והשמאל לאמץ נרטיבים נגדיים כדי שהפתרונות שהם מציעים ייפלו על אוזניים קשובות? האם הימין אימץ את שפת השמאל ולהפך רק כדי לשכנע את הצד שכנגד בעוצמת הפתרון שהוא מציע ולעמעם את הבעייתיות בתוכניותו?
א''ב יהושע. רואה את המציאות בשטח שלא מאפשרת הפרדה.
צילום: ראובן קסטרו
או שאולי אנחנו עדים להיפוך תפקידים אמיתי: אנשי הימין הם אלה שחיים בשטח עם הפלסטינים, ולכן הם לא מפחדים מסיפוח. השכן הפלסטיני שאינו פעיל טרור לא מפחיד אותם, וגורלו אחרי ההיפרדות מישראל מעניין אותם. דווקא אנשי השמאל חיים כבר כיום בהיפרדות מוחלטת מהפלסטינים, ולכן הם מעוניינים להמשיך בקו זה. הם חשים בערעור הלגיטימציה של מדינות לאום יהודית במחוזות שמהם הגיעו, ומסיבה זו מציעים פתרון שיעגן את הלגיטימיות של מדינות לאום כזה.
בתוך היפוך התפקידים הזה יש שני קולות שנשארו נאמנים לדרך המקורית: קולם של אנשי ימין המגנים על מעמדה של ישראל כמדינה יהודית - המגולם בדמותו של שר הביטחון אביגדור ליברמן, איש הימין הפרגמטי שדוגל בפתרון רחב של שתי מדיניות כחלק מהסדר אזורי הכולל חילופי שטחים - וקולם של אנשי שמאל המגנים על זכויות ועל חיים משותפים. הללו באים לידי ביטוי בדמותו של הסופר א.ב יהושע, שרואה את מדינות ערב הקורסות, את המציאות בשטח שלא מאפשרת הפרדה כי חיינו כבר ארוגים אחד בתוך השני, את חוסר יכולת קבלת ההחלטות וחוסר המשילות של הרשות הפלסטינית, ולכן מדבר על סיפוח שטחי סי ומתן מעמד תושב ל-100 אלף הפלסטינים החיים שם.
אני לא יודעת איזה מן הפתרונות המוצעים הוא הטוב ביותר, אבל חשוב שגם ימנים וגם שמאלנים יבינו את התמורה הרעיונית המתחוללת במחוזותיהם ויפעילו שיקול דעת בבואם לתמוך בהסדרים אפשריים או לפסול אותם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם