בחודש הראשון טראמפ לא עשה הרבה
איל הנדל"ן צפוי להרוס עד היסוד את מדיניות קודמיו, אבל בינתיים הוא בעיקר ישב בבית הלבן וצפה בטלוויזיה
יום ועוד יום עבר, חלף שבוע אחר שבוע, וכעת תם כבר חודש מאז שדונלד ג. טראמפ הושבע לנשיא ארצות הברית של אמריקה. האם דבר מה השתנה?
הכול ולא כלום. אמריקה היא עדיין אותה אמריקה, באותו אופן שהייתה גם ב-2016. כולם סביבי עושים אותם דברים שעשו מאז שהתחילו לעשות דבר כלשהו. יש להם אותן משרות, הם מרוויחים אותו שכר ואוכלים אותו מזון. שנאותיהם ואהבותיהם דומות, הם קוראים באותם עיתונים וצופים באותם ערוצי טלוויזיה. הם התבגרו בכמה שבועות, כן, אבל הם היו מבוגרים יותר כעת גם אם הילרי קלינטון הייתה נשיאה.
מצד שני, משהו כן השתנה: חייהם של אותם אנשים שקוראים את ה'ניו-יורק טיימס' או שצופים ב'סי-אן-אן' התהפכו באופן דרמטי. הם מודאגים, הם מיואשים. ימיהם מתוחים יותר, הם עצובים והאפלה היא ידידם הטוב ביותר. הם מפוחדים למוות. מדוע? בגלל שכל דבר שממנו דאגו הפך לפתע למציאות. בקצרה: החיים מעולם לא היו גרועים יותר.
לפני כמה ימים, לדוגמה, פגשתי את אחד המנהיגים המפורסמים ביותר של יהדות ארה"ב, והוא הזהיר אותי: "אתה צריך להישמר מאוד במה שאתה כותב או אומר על דונלד טראמפ". מדוע, שאלתי. "אם תכתוב עליו דברים שליליים, הוא ירדוף אותך עד שתיפול. הוא ישמיד את חייך לעד". אתה בוודאי צוחק, אמרתי לו. "אני מכיר את דונלד טראמפ באופן אישי", אמר המנהיג היהודי-אמריקני בזמן שהרים את קולו, כחלק משיחה שהייתה לא לציטוט, "מדובר כאן בחייך, טוביה. לעולם אל תאמר לי שלא הזהרתי אותך. חייך נתונים בידיך – זו הברירה שלך".
כמובן, גם חייהם של אלה שצופים ב'פוקס ניוז' או שקוראים את 'ברייטבארט' השתנו באופן דרמטי. הם שמחים, הם נרגשים, הם רגועים במיוחד. חיוכים ענקיים מרוחים על פניהם, ואור טוב הוא בן הלוויה החדש שלהם. מדוע? בגלל שכל דבר שאי פעם חלמו עליו קרם עור וגידים. בקצרה: החיים מעולם לא היו טובים יותר.
"סוף-סוף", אמר לי אתמול יהודי שמרן ועשיר, "לישראל יש חבר בבית הלבן". מדוע אתה חושב כך, שאלתי אותו. "הסתכל מסביב", הוא ענה. אכן הסתכלתי, אמרתי לו, אבל לא יכולתי לראות דבר. "לא ראית כיצד הנשיא טראמפ קיבל בברכה את ראש הממשלה בנימין נתניהו לבית הלבן? זה היה נהדר". לא מדויק. מה שראית, הסברתי לו, היה כיצד הנשיא טראמפ מתנגד כמו ניו-יורקר ממוצע, אומר כמה הוא נהנה לבדר את אורחו – אבל כשהכול כבר נאמר ונעשה, הוא לא נתן לו דבר. יתרה מכך: הוא אפילו נהג בנתניהו כמו נער בית ספר, כשגער בו ושאל אם ראש הממשלה הישראלי מבין שיצטרך לוותר קצת מצדו. זה בדיוק מה שעושה כל טייקון נדל"ן מניו-יורק כשאתה מגיע לביתו ומבקש ממנו לעשות משהו. היהודי הסתכל עליי, השפיל את עיניו ונדם.
כפי שאתם בוודאי מבינים, דיווח חדשותי אובייקטיבי לא קיים בארה"ב בת זמננו. מה שאתם קוראים או רואים באמצעי תקשורת אחד אינו מה שתקראו או תראו באחר. "חדשות" כיום הן "דעה", והאובייקטיביות היא מילה מלוכלכת בעיתונאות האמריקניות של ימינו.
אבל מהי האמת? האם משהו באמת השתנה מאז היום שבו נכנס טראמפ לבית הלבן? כדי לענות על השאלה הזאת צריך להיכנס לנעליו של דונלד ג. טראמפ.
איש זה, כפי שהוזכר קודם, הוא טייקון, איל נדל"ן מקווינס שבניו-יורק. הבית הלבן הוא מקום יוקרתי, אבל הטייקון הזה מחזיק בבעלותו מקומות יוקרתיים וגדולים רבים, ואם רק היה רוצה הוא היה יכול לבנות בעצמו העתק של הבית הלבן בכל יום, בכל שנה ובכל מדינה שבהם היה בוחר.
כמובן, אנחנו מדברים כאן על הבית הלבן. אבל ביניכם לביני, מה כבר העסק הגדול של הבית הלבן? כן, טראמפ הוא הנשיא, והוא יכול לבצע כל מיני דברים פוליטיים; כן, בכל יום הוא מנסה לעשות משהו חדש, אבל דבר מזה לא נשאר לנצח ואינו מרגש, למשל, כמו בניית קזינו אדיר ממדים.
אם היה יכול, טראמפ היה בונה קומות נוספות על גבי הבית הלבן, משהו כמו עוד 120 קומות. אבל זה לא עומד לקרות בגלל שהממשל האמריקני אינו מתכוון לשלם על בניית הקומות הללו, והוא לא הולך להוציא על כך מכספו שלו. גם המקסיקנים לא מתכוונים לעמוד בתשלום החשבון הזה. הוא מוכרח להיות מרוצה מהבית הלבן כפי שהוא, והוא אכן מנסה כמיטב יכולתו.
אלא שסגנון החיים החדש שלו בעייתי במיוחד: הוא מתגורר שם, הוא סועד וישן שם – והכול בעצמו. אשתו וילדיו, אל תבקשו ממני להסביר מדוע, אינם נמצאים איתו שם במשך מרבית הזמן. הוא מתהלך בבית הלבן הגדול, בודד מאוד, ומנסה לעשות משהו עם חייו. אבל מה יכול אדם לעשות בבית אחרי שישן, אכל, התקלח, סידר את שערו וציפורניו? מה הייתם עושים לו הייתם בנעליו? שלט רחוק, כמובן.
זה בדיוק מה שהנשיא טראמפ עשה בחודש האחרון. הוא צפה ב'פוקס ניוז', מה שעשה אותו מואר מאוד, וכשהוא צופה ב'סי-אן-אן' ובתוכנית 'סטרדיי נייט לייב' ב'אן-בי-סי' הוא הופך מדוכא מאוד. איך אני יודע את כל זאת? אני נכנס לנעליו כשאני קורא את הציוצים שלו.
מלבד אותו שלט רחוק, חבריי היקרים, הנשיא האמריקני לא עשה הרבה. במעט פחות מחודש הוא הצליח להפוך מהמועמד לנשיאות טראמפ לנשיא טראמפ, אבל המדיניות של אותו נשיא – ובמיוחד מדיניות החוץ שלו – דומה למדי לזו של הנשיא ברק אובמה. כלומר, אני מתכוון פחות או יותר: שתי סין? סליחה, סין אחת; שתי מדינות? סליחה, מדינה אחת, חצי מדינה, רבע מסין. אוכל תאילנדי. התנחלות אחת, בלי התנחלויות. פוטין שמוטין, ביבי שמיבי. איוונקה, עבדאללה - שיהיה, רק תנו לי את השלט רחוק. בואו נקיים מסיבת עיתונאים. מדוע לא? ממילא הכול הצגה. הבה נפטר מישהו, או שלא נשכור אותו. בואו נקיים עצרת. בקצרה: דבר לא באמת השתנה, ואין לטראמפ עדיין מדיניות אמיתית.
ואשר לכם, יהודים אמריקנים שלי: אם אתם רוצים לחוש אומללים, אנא תמצאו תירוץ טוב יותר כדי לגרום לכם תחושה רעה. ואם תרצו לחוש שמחה, אל תצפו שאדם בודד עם שלט רחוק יתרום לאושרכם.
יום ועוד יום יעבור, שבוע אחר שבוע יחלוף, חודש אחד ייגמר ואז עוד אחד, ויזם הנדל"ן הזה יעשה את מה שכל אילי הנדל"ן הטובים עושים: יהרוס הכול, ישמיד כל קומה וינתץ כל לבנה. ברגע שהכול ייגמר ולא ייוותר שריד של זיכרון מהבניין הישן, הוא ישכור גברתנים עם פטישי אוויר מחרישי אוזניים כדי שיזעזעו גם את היסודות.
יום אחד, בתקווה, מבנה חדש יקום מההריסות. מה יהיה מבנה זה? איזו צורה תהיה לו? רק הזמן יאמר. זו אמנות הנדל"ן. מדווח מטראמפלנד, טוביה.
אקו"ם