סער מייעד את עצמו למשבצת בליכוד שננטשה
גדעון סער מאותת על שיבה לזירה הציבורית, ומספק סקירה חיובית של המצב הלאומי. הביקורת שלו על הליכוד מסמנת את המשבצת הפוליטית שהוא שואף אליה
ואז, רגע אחרי שסיים את דבריו, נזכר גדעון סער שיש לו עוד משהו להגיד. הוא פתח את הכרך החדש של כתבי זאב ז'בוטינסקי, ולפני שקרא מתוכו הסביר: "ב־1907 ז'בוטינסקי החליט לקחת פסק זמן. הזדהיתי איתו. ז'בוטינסקי חש כי עליו לעצור, לנשום, לעבד את חוויותיו במישורים השונים ולחוות שגרה ורגיעה. במילותיו: 'שגרה היא הרפואה הטובה ביותר לעצבים מתוחים. ופרט לכך, לאחר חיים כאלה, דווקא בשגרה יש קסם של חידוש'.
"פסק הזמן אפשר לו לערוך חשבון נפש", הסביר סער. "אני נאחז באילנות גבוהים, וכל אחד יסיק מה שצריך להסיק". אז גדעון סער חוזר. מתי? איך? זה לא פשוט. תיאור המציאות שלו מאוד אופטימי, הפוך מהראייה בנוסח המקובל היום של ימין ושמאל רק שחור ושכול. באותו ערב במכון ז'בוטינסקי, ביום רביעי בשבוע שעבר, הוא הציג את "מצב האומה" כהזדמנות אדירה ל"לקיחת גורלנו בידינו".
גדעון סער. הליברליים נחלשו.
צילום: הדס פרוש/ פלאש 90
"אנחנו באחד הרגעים שבהם העם נמצא באחת מנקודות השיא בהיסטוריה שלו", אמר. "מסביבנו סערה אדירה. המזרח התיכון התפרק לחלוטין. סוריה, אין כבר מדינה כזאת. שטחים אדירים ללא משילות... הכוחות סביבנו נחלשו לאין ערוך". ומנגד, "יש איומים שלא הבשילו... המצב האסטרטגי שופר לאין ערוך. אפשר להסתכל קדימה. אנחנו נמצאים בתקופה של הפוגה. צריך לרתום את בעלי בריתנו בעולם, ולעצב את המציאות בכוחות עצמנו".
מהביקורת המתונה שמתח על "התנועה הלאומית" (קרי, הליכוד), נראה שהוא מייעד עצמו למשבצת שננטשה בשנים האחרונות. "הליברליזם נחלש בשנים האחרונות בישראל, וגם בתנועה הלאומית", אמר. "זה יסוד חשוב מאוד שמבדיל אותנו פוליטית, ומבדיל את ישראל במרחב. אסור לשכוח מה השורשים שלנו, למה אנחנו מחויבים". סער תקף את השיח התרבותי הלוקה בחסר, והאשים שחופש הביטוי מאוים. "חופש הביטוי הוא זכות־על. מבחנה בביטויים מקוממים. צריך לזכור את זה", הוא אמר.
הבעיה הפוליטית של גדעון סער היא שבחמש השנים האחרונות הפך הליכוד לתנועה פופוליסטית ימנית, והיסודות הליברליים שדיבר עליהם נחלשו. זה היה כורח המציאות של האחיזה בשלטון, ומתנגדיו מאשימים אותו שכשהיה שר החינוך פעל לפי הכותרות של עיתון 'הארץ'. האם יעמוד בלחצי התקשורת, המשטרה וכל השאר?
הפרדוקס הוא שהפופוליזם הימני הזה לא מורגש בעשייה השלטונית של ראש הממשלה נתניהו. כאן שולטת עשייה אסטרטגית מחושבת בכלכלה ובמדיניות החוץ. השאלה המעניינת היא באיזו מידה תרמה המדיניות של ישראל והתנהלות ממשלת נתניהו בעשור האחרון לקריסת החזיתות סביבנו, וליצירת הרגע הנדיר הזה בתולדות המדינה שאותו תיאר סער. בשבועות האחרונים נתניהו ויובל שטייניץ קיבלו את האישור הסופי לצדקת דרכם בנושא מתווה הגז. 'נובל אנרג'י' החלה בפיתוח לוויתן, ונחתם חוזה אספקת הגז עם ירדן. שיעור הצמיחה של הכלכלה בעלייה מתמדת.
שהפופוליזם הימני הזה לא מורגש בעשייה השלטונית של ראש הממשלה נתניהו.
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
הטוענים לכתר
זה מביא אותנו לסוגיה המעניינת של המועמדים לתפקידים הבכירים במדינה. דו"ח מבקר המדינה על 'צוק איתן'מעלה את שאלת שר הביטחון יותר מאשר את שאלת ראש הממשלה. נתניהו יציג את שאלת ראש הממשלה גם ביום העצמאות 2018, אבל נושא תיק הביטחון מעמיד למבחן את הקריטריונים לתפקיד, כולל הביצועים של השרים הבכירים.
שניים שמגלמים ביוזמות שלהם את ההליכה הפראית ימינה נגד הערכים הליברליים, ותוך כדי התעלמות מהנזק שהם גורמים, הם ניר ברקת ומירי רגב. שניהם, כל אחד משיקוליו, שמו את 'גלריה ברבור' בירושלים על הכוונת בגלל כינוס של 'שוברים שתיקה' במקום. גלריה ברבור היא פנינה ירושלמית. אתה פוגע בה - אתה גורם לנזק סביבתי. זו לא השמדה כירורגית. החיים האורבניים משגשגים על מקומות כאלה כמו 'ברבור', וירושלים, לפי כמה דיווחים, עברה את שלב הגאות באזור מרכז העיר ושוק מחנה־יהודה. הפגיעה בברבור מסמנת תהליך לא טוב של שקיעה. אז לעזאזל ירושלים, העיקר לאיים על 'שוברים שתיקה'.
כחלון הוא שר אוצר טוב, נקודה.
צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90
לו היינו מודדים פוליטיקאי לפי הרקורד הביצועי שלו, שר האנרגיה יובל שטייניץ הוא השר שרשם מאז 2009 את ההישגים המשמעותיים ביותר. ברור שזה קודם כול בשל היותו מספר שתיים של נתניהו בפרויקטים הכלכליים. הוא היה שר האוצר כשישראל נקלעה לאחד המשברים הכלכליים החמורים ביותר, ובתוך חודשים ספורים החזיר אותה לצמיחה גבוהה יחסית; והוא האיש המזוהה ביותר עם מתווה הגז, שהוא הפרויקט הלאומי הכלכלי החשוב ובעל ההשפעה האסטרטגית הגדולה ביותר מאז תוכנית הייצוב של 1985 או 'המוביל הארצי' ב־1964.
במדינה מערבית רגילה, שטייניץ היה האדם המתאים ביותר לתפקיד שר הביטחון; אבל לתפקיד הזה בישראל יש לציבור העדפות פסיכולוגיות יותר מאשר שיקולי שכל ישר וכישורים. לליכוד יש גם את ישראל כץ, שיכול ברגע נתון לקחת את אחד משני התפקידים הכי בכירים בממשלה. הדבר המעניין הוא שגם מבקריו הגדולים של נתניהו ממפלגת שחור ושכול, מסכימים שהוא בליגה אחרת מכל הטוענים לכתר. הבעיה היא שבשלב מסוים הוא הרי ילך הביתה. וגם אם זה יהיה בשנת תשפ"ג, ממשיכיו יהיו בדרג נמוך יותר. בכורח המציאות, היורשים הפוטנציאליים מסתדרים בעמדות.
לפיד בישיבת הסיעה. אין לו תרומה אינטלקטואלית ופסיכולוגית בימי משבר.
צילום: דודי ועקנין
משה כחלון נמצא בשנה האחרונה בסינכרוניזציה עם ראש הממשלה נתניהו, וזוהי סיבה מרכזית להצלחה הגדולה של הכלכלה. כחלון הוא שר אוצר טוב, נקודה. פסק הזמן של יאיר לפיד לא היטיב עם הכלכלה. אבל כחלון של השנה הראשונה אחרי הבחירות תפקד בדרך שמטילה ספק ביכולתו לעשות יותר ממה שהוא עושה היום. כשר אוצר הוא לא הכניס את הידיים לבוץ כשהיה צריך לדחוף את מתווה הגז, והסתתר מאחורי איזה טיעון סרק של ניגוד עניינים. הציבור יזכור את ההשתמטות. לא ניקיון כפיים היה כאן, אלא פחד קהל מול תקשורת עוינת וחסרת ידע והבנה.
איילת שקד נמצאת בשלישייה העליונה של השרים המתפקדים היטב עד מצוין. היא רוצה והיא מתאימה. אבל זה תכנון לטווח ארוך, עד לשנים שבהן תחליף את נעליה ותיכנס ל"נעלי גולדה". היא מתעקשת כל הזמן: נפתלי בנט קודם. ידוע שהיא רואה בבנט את ראש הממשלה "הבא אחריו". כדי לראות את בנט כראש ממשלה, הוא צריך כנראה לעבור משוכה גבוהה כמו אחד משלושת התיקים הבכירים - אוצר, חוץ או ביטחון, ולא ברור גם מהו הנתיב הפוליטי שמוביל מהבית היהודי למקפצה הגבוהה.
המועמד שבאופן מפתיע הכי נפגע מדו"ח מבקר המדינה על 'צוק איתן' הוא יאיר לפיד. זו לא כתובת ניאון בראש חוצות, אלא תחושה שעוברת בתדרים נמוכים. אין לו תרומה אינטלקטואלית ופסיכולוגית בימי משבר כמו שהייתה לנפתלי בנט, הוא נחשף כמי שאינו מבחין בין ימינו לשמאלו, והוא זקוק ללחשן תמידי בכל סיטואציה ביטחונית, כלכלית ומדינית. במילים אחרות, לפיד הוא המועמד האידיאלי של היועצים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם