אם ליברמן היה מאיים במשבר כשהוא מחופש לפינוקיו
רק דמיינו איך הייתה המציאות נראית אם היינו מתחפשים יותר. איתן כבל, מחופש לוונדר וומן, היה מסביר שלא היה דיל עם שלי, וליברמן היה מאיים במשבר גדול עם ארה“ב כשהוא לבוש כמו פינוקיו. אותם שקרים, כיסוי שונה
הפגישה האחרונה הייתה מרגשת במיוחד. כבר כמה חודשים אנחנו יחד, נפגשים במבנה ישן ברמת החייל. כשאני מקבל ממנו הודעה באמצע היום, אני עוזב הכול ומגיע מיד. האמת שאנחנו כבר מכירים די טוב. אני יודע שקוראים לו רפי, הוא נשוי פלוס שניים, גר בחולון והגיע לדואר בקומבינה דרך חבר של אבא שלו.
בתקופה רגועה אנחנו נפגשים בערך פעם בחודש, אבל ככל שהתקרב פורים גבר קצב הפגישות שלנו. הפעם זו התחפושת החמישית והאחרונה. עד עתה הגיעה תחפושת נמו, תחפושת אריה, ספיידרמן, דביבון ובאטמן. בשלב מסוים התקשרו מסין לשירן, כדי לברר כמה ימים נמשך החג.
לקחתי מרפי את החבילה האחרונה, הוא אמר לי “תחתום כאן“, אני עניתי “אתגעגע אליך“, הוא אמר “זוז מכאן נודניק אתה מעכב את התור“. ככה הוא מגיב כשקשה לו. הוא כנראה מפחד להיקשר. ניסיתי להרגיע אותו שיהיו עוד חגים וששירן מזמינה בגדים לעולל בכמויות גם בסתם ימי חול, אבל הוא כבר המשיך ללקוח הבא. יצאתי מהסניף כשלחלוחית בעיניי, חבילה בידיי ומחשבה בראשי: פורים ראשון של העולל בתל אביב (טכנית הוא היה גם בקודם, אבל במצב מאוזן וישנוני רוב הזמן. לא נחשב).
כפי שכבר סיפרתי בעבר, אני לא מעריץ גדול של החג הזה. זה לא אישי: זה חותמה של התקופה ההיא בניינטיז, שבכל פורים לא ידעת אם האנשים המדממים שמראים בטלוויזיה התחפשו לכאלה או ששוב פלסטיני החליט לפוצץ את עצמו יחד עם כמה “קורבנות שלום“.
אבל מודה ועוזב תל־אביב. אם יש משהו שאני כן אוהב בחג הזה, זה איך שתל־אביב מתנהגת בו. חולה על העיר הזאת בפורים. אולי כי חוץ מיום כיפור, זה החג היחיד שאשכרה מרגישים אותו ברחובות. כאילו תל־אביב אומרת לעצמה, “אני נראית מוזר ושותה מלא גם כשאין חג שאלה המנהגים שלו, אז בפורים אני לוקחת את זה עד לקצה“.
חמוש בתחפושת דביבון משנה שעברה (דביבון מנצח לא מחליפים), אישה בתחפושת קאובוי וילד בתחפושת נמו שכבר חשבנו שלא תגיע אבל ברגע האחרון הגיעה הודעה מרפי, יצאנו לשוטט עם העולל ברחובות העיר שחופשה לה יחדיו.
בהתחלה איזה נודניק במסכת גורילה שהלך לידנו הלחיץ את הקטנטן וגרם לו לבכי שלא היה מבייש אותי אחרי משחק אובדן האליפות של מכבי חיפה ב־2010. למזלי אחרי 1,453 טראמפים, 890 ביבי, 678 בן־אל וסטטיק ו־902 גיבורי על מסוגים שונים עם כרס קטנה מאותו הסוג, הוא התחיל להתרגל לאווירה וליהנות מהמאורע. הסתכלתי על הרחובות המלאים בתחפושות, וניסיתי להבין למה לעזאזל אנחנו עושים את זה רק פעם בשנה.
דמיינו איך הייתה המציאות המורכבת שלנו נראית אם היינו מתחפשים 300 יום בשנה. דמיינו את המפכ“ל אלשיך מגיב לאירועים באום־אל־חירן כשהוא מחופש לפו הדוב. את איתן כבל מסביר שלא היה דיל עם שלי יחימוביץ‘ כשהוא מחופש לוונדר וומן, את ליברמן מספר על משבר גדול שעלול להתרחש עם ארה“ב במקרה שנספח את יו"ש, כשהוא מחופש לפינוקיו. נכון, השקרים היו אותם שקרים, המציאות אותה מציאות, אבל מה רע בקצת צחוקים?
כן, קשה להרים צעקות על רינה המעצבנת מהנהלת חשבונות שטעתה בתלוש המשכורת שלך אם היא מחופשת לקנגורו ("תתעסקי בכיס שלך ותעזבי את שלי, הבנת?"), אבל רק תחשבו על הפוטנציאל הקומי: לאחר לישיבה בבוקר, להיכנס למשרד בריצה ולגלות שבאטמן, סוס פוני ואביב גפן מחכים לך בחדר ישיבות. בקיצור, אני מבין שלא כל יום פורים; רק אומר, יכול להיות שחבל.
הגענו לחלק התחרותי של הערב, (אם אתם קוראים את זה בערב), ואני גאה להכריז על זוכי תחרות התחפושות הקטנה שניהלתי יחד עם עצמי ושלזוכים בה אין מושג שהם זכו. מטעמי צניעות לא נכנסו לרשימה תחפושות שכללו פחות מדי בד ויותר מדי גוף, אבל כדי לסכם את הנושא בעדינות אומר שזה מסוג החגים שגורמים לי להגיד תודה על שעדיין אין לי בנות.
רגע לפני שאני מכריז על הזוכים אני רוצה לשבח את כולם על המאמץ ולהזכיר לגברים שלחבוש סומבררו שהבאת לפני שלוש שנים ממקסיקו ולזרוק על עצמך שרשרת פרחים שקיבלת בחתונה, זה לא “להתחפש“. יש?
במקום החמישי מדורגת בחורה חביבה שעברה מולנו כשעליה מלא תיקים ובין שיניה סיגר. לקחו לי שתי שניות עד שהבנתי שהיא התחפשה לתיק 1000.
בתיק 2000 לצערי לא נתקלתי, אבל למקום הרביעי הגיעו בני זוג שהתחפשו לעומרי כספי ולחיידק הסלמונלה - כן, השניים מהקורנפלקס. הצחיקו אותי.
במקום השלישי, ואני יודע שלכולנו נמאס מתחפושות של משחקי מילים, ניצב בכל זאת הבחור שהתחפש לדוד המלך שכלוא בתוך דוכן מוזר כזה. שיחה קצרה אתו הבהירה לי שמדובר בגרסת משחק המילים לדוד ביטן. גיחי גיחי אבל ככה זה, אחד האלמנטים שמוציאים ממני הכי הרבה הערכה הוא מידת המועקה שהתחפושת מטילה על המתחפש. להסתובב עם הביתן הזה כל היום? מרשים.
המקום השני הולך לסבתא ונכדה שהתחפשו לאנה ועליזה, שזה כמו אנה ואלזה רק שבמקום אלזה יש סבתא מרוקאית שעונה לשם עליזה ומסתובבת עם קנקן תה וצלחת מעמולים.
והמקום הראשון הולך לבחור שהדביק עליו את הכותרות של עיתוני ישראל (תירגעו, מקור ראשון לא היה שם, קשה להשיג בתל־אביב) ואמר שהוא “פייק ניוז“.
הערב ירד, ושיעור האלכוהול בדמם של המוני הנערים ברחובות החל לעלות. קטטה פרצה כמעט בין חבורת גיבורי על לחבורת דרדסים. העולל החל לגלות סימני עייפות, ולי לא הייתה שום כוונה לבזבז זמן שינה של העולל על אנשים עם יותר מדי זמן פנוי ואיפור.
חזרנו הביתה, לא לפני שרבנו עם איזו מרילין מונרו חצופה שחשבה שאם היא שרה פעם לנשיא אמריקני “יום הולדת שמח“ מותר לה לגנוב לנו את המונית. העולל נרדם בדרך וחיוך ענק נמרח לו על הפנים. מסכן, לו רק היה יודע כמה תחפושות רפי נתן לי בשבילו ליומיים הקרובים.
אקו"ם