למה שמישהו ירצה להיכנס לחדר בריחה?
פתחי וזמרי הלכו לחדר בריחה. פתחי טבע (מרוב היסטריה), ומי נשאר? זמרי, שאם לא היה מנצל כמה גלגלי הצלה היה תקוע לפחות עד שבוז‘י ייבחר לראשות הממשלה
נדמה שהדבר הכי חם במדינה כרגע, חוץ מלקחת בעלות על אקזיטים של חברות הייטק שאין לך שום קשר אליהן, הוא טרנד “חדרי הבריחה“. אולי זה קשור לעובדה שישראל כולה היא מעין חדר בריחה ענק במזרח התיכון, אבל בזמן האחרון מכל עבר תוקפים אותי אנשים שמנדנקים עם אותו משפט קבוע: “אחי, אתה חייב לנסות את זה“.
רבאק, בכל יום אני נמצא באיזה 14 חדרים שונים שאני מת לצאת מהם ולא מצליח. אני לא באמת מבין למה להתנסות בחוויה הזאת גם בזמני הפנוי. אבל אתם יודעים מה, זרמתי. אספתי את שותפי לתוכנית הרדיו נועם פתחי ואת נוגה המפיקה שלנו, והזמנתי לנו את חדר “קללת הפרעונים“ ב"מיסטיקרום" בתל־אביב. כאילו החוויה עצמה לא נשמעת מספיק גיקית, הם גם דופקים לחדרים כאלה שמות שיגרמו לך להרגיש עוד יותר חנון ממה שאתה באמת. פתחי, אגב, טוען שחדרי בריחה הם בעצם קריוקי של אשכנזים. יש בזה משהו, וזה גם אחלה קונספט לחדר בריחה - “קללת הפרויקט של רביבו“.
אחרי יום מפרך של חדרי בריחה מסוגים שונים, כמו “קללת העולל שלא מוכן להחליף חיתול“, “חידת מי במעלית אכל מלא בצל על הבוקר“, “צווחת ‘מאמי למה לא הוצאת את הזבל בבוקר כל הסלון מסריח‘“, והשיא “אימת נתיבי איילון בשש בערב“, הגעתי למקום. שם כבר חיכו לי נועם ונוגה, ואת פנינו קיבל בחור צעיר שהציג בפנינו בפשטות את הכללים.
“אתם עומדים להיכנס לחדר קללת הפרעונים. זכרו, כל דבר שאתם רואים בחדר יכול להיות רמז, הכי חשוב זה שתדברו ביניכם ותשתפו זה את זה“.
כאן כבר הבנתי שעלולה להיות בעיה. אם הייתי טוב בלהבין רמזים, יש מצב ששירן הייתה כועסת עליי פחות. הבחור הצעיר המשיך להסביר לנו לאן אנחנו הולכים ומה עלינו לעשות, אבל כל מה שאני שמעתי יוצא מהפה שלו זה - “אין לכם סיכוי יא שני קשישים, תתפללו שהבחורה תציל אתכם“.
נכנסנו פנימה, הדלת נסגרה. מה עושים עכשיו? החוויה מתחילה בסיפור קצר שמושמע מתוך פטיפון עתיק ומכניס אותך לאווירה. על הקירות מצוירים ציורים ותלויות המון תמונות, ובחדר פזורים ארגזים נעולים במנעולים, שידה, שולחן, מכונת כתיבה, טלפון ועוד מגוון פריטים שאין מצב שאני מבין מה צריך לעשות איתם.
הדבר הראשון שעלה לי לראש, הוא מה קורה אם עכשיו נכנס שודד אלים למקום ורוצח את הבחור הצעיר שהסביר לנו מה לעשות. יש מצב שאנחנו נתקעים פה חודשים. התחלנו לשחק, וכשאני אומר "לשחק" אני מתכוון שהסתכלנו על נוגה ושאלנו מה עושים. אין ספק, יש מנהיג בחדר. או נכון יותר, מנהיגה.
החוויה די מרגשת. אני לא יודע אם זו ההיסחפות מעצם המשימה או הידיעה שהבחור הצעיר בחוץ צופה בך במצלמות בזלזול, ואתה רוצה להוכיח לו שאתה לא גרוע כמו שאתה נראה.
הבעיה היא שבשלב כלשהו אתה מתחיל להפעיל את המוח קצת יותר מדי. מרוב שאתה להוט למצוא רמזים כל דבר נראה לך כתגלית המאה, וכן, אני מדבר על זה ששרפתי רבע שעה על לנסות למצוא פירוש לנקודה שחורה ומוזרה שהופיעה על אחת ממרצפות החדר, והתבררה בסופו של דבר כלכלוך.
אחרי עשרים דקות כבר נסחפתי כמו איוב קרא באירוע שבת תרבות. פתחי לעומת זאת התחיל קצת לאבד את זה והחל לשגר מיילים מבוהלים לחברים, בתקווה שמישהו כבר היה בחדר הזה ויודע את הפתרון. תק, עוד מנעול נפתח, ואני מתרגש כמו ילד בן 16 שדורית ברקוביץ‘ העבירה לו בערב כיתה את החבילה כשהיה כתוב עליה “תני לילד הכי חמוד בכיתה“. (אז עוד לא ידעתי שחמוד זה לא כזה להיט בקרב בנות המין השני).
ובעצם, זו ממש לא חוויה לילדים בלבד. חלק מהחידות אפילו מסובכות מדי לבני המין הצעיר. אבל זו לגמרי חוויית ילדות, במובן הפשוט של המילה: לא משנה עם כמה עצבים נכנסתי, אחרי חצי שעה בחדר מצאתי את עצמי מחייך כמו מטומטם מול תמונה של מומיה שהבנתי מה היא מנסה לרמוז לי.
נוגה המשיכה להוביל אותנו חידה אחר חידה אל עבר היציאה. פתחי לעומת זאת הלך ואיבד את זה, לאט אבל בטוח. אם בהתחלה זה עוד היה חמוד וחינני, אבל בשלב כלשהו הוא החל ללקק את קירות החדר כי אולי מאחורי גרגרי האבק מסתתר רמז. תק, מגירה נפתחת, פנס אולטרה סגול מחכה שם ומשדרג את החוויה. אנחנו מאתרים קוד נוסף ופותחים תיבה שגורמת לפתחי להפסיק ללקק את הקיר ולהתחיל להרביץ לאגרטל שנמצא בה. אנחנו מאתרים פתח נסתר.
השעון מתקתק. למשימה מוקצבת שעה, ואנחנו כבר על ארבעים דקות. פתחי נראה כאילו הוא כבר שלושה ימים בפנים. אנחנו נתקעים מול פסל ענק שאמור לספק לנו סוג של רמז שאנחנו לא מצליחים לפענח. הבחור הצעיר מההסברים מציע בקולו האלוהי במערכת הכריזה לתת לנו רמז קל. פתחי מנסה לנצל את ההזדמנות וצורח לעברו, “תוציא אותנו מפה כבר!“, אבל אני ונוגה משתלטים עליו ודוחים את ההצעה בבוז. “אנחנו מעדיפים לא לצאת מפה לעולם מאשר לקבל רמז“.
אחרי עשר דקות נוספות של חוסר התקדמות, ביקשנו רמז. כאלה אנחנו, אנשי עקרונות. פנס נדלק בחדר ומאיר לעבר תמונה, אני עולה על הרמז, לוחץ בנקודה הנכונה ופותח את התיבה האחרונה. נשארו לנו בערך עשר דקות, אבל פתחי כבר לא איתנו. הוא יושב על כיסא בפינת החדר ומתחיל לזרוק לחלל האוויר שמות של מאכלים שהוא חושש שלא יאכל עוד לעולם. אני מנסה להרגיע אותו, אבל הוא בדיוק התחיל לדבר על קינוחים אז אני מוותר. אני מכנס את נוגה להתייעצות אחרונה, “נראה לי שאנחנו צריכים לחשוב הפוך ממה שאנחנו רגילים“, אני אומר לה. “מה זאת אומרת“, היא שואלת. ואני עונה: “אין לי מושג, זה פשוט נראה לי הדבר הנכון להגיד“.
מאוכזבת ממני היא נעמדת מול ציור מוזר. אני מסתכל על פתחי, שעבר למנות סוגים שונים של מאפים, ומחזיר את המבט אליה. חיוך ענק מרוח לה על הפנים: “נראה לי שהבנתי“. היא ניגשת לשידה, נוגעת באיזו נקודה, השידה נפתחת, ובתוכה מחכה לנו הפריט ששחרר אותנו מהחדר. אנחנו מכניסים אותו לחור המתאים והדלת נפתחת. פתחי מזנק החוצה בהתרגשות כאילו היה שבוי באנטבה שקלט פתאום שיהורם גאון הגיע לחלץ אותו.
אנחנו יוצאים מהדלת מאושרים, הבחור הצעיר מחכה לנו עם מבט קצת פחות מתנשא מאשר בהתחלה.
“הייתם טובים“, הוא אומר. “באמת?“ אני שואל ומסמיק קלות, “לא. שיקרתי. בלעדיה לא הייתם יוצאים מפה עד שבוז‘י מנצח בבחירות“.
(סתם כי בא לי לפרגן: הם היו נחמדים ב"מיסטיקרום", אז חפשו אותם בגוגל ותגידו שיותם שלח אתכם. זה לא ייתן לכם הנחה או משהו, אבל שכחתי שם מעיל אז אולי תמצאו אותו).
אקו"ם