העונש על צפייה עם העולל בלונדון וקירשנבאום
אחרי שהעולל הסגיר אותי במתיקותו שבזמן האיכות שלנו צפינו ב"לונדון וקינשנבאום", הוטל עליי עונש: זמן איכות אמיתי עם המשפחה. אז הלכנו לספארי. קורה
סיפורנו המופלא מתחיל ביום שלישי לפני שבועיים. שירן ביקשה ממני לאסוף את העולל מהגן, ודפקה איזה תירוץ עלוב על התקדמות בחקר האלצהיימר אצלה במעבדה. אז השגתי שחרור מוקדם מהעבודה ונסעתי לקחת את גוש האנרגיה מהגן. עכשיו, אני מודה: אני לא מגיע לשם הרבה. אבל זו באמת לא סיבה לנזוף בי - וכן, אני מדבר אלייך, סוזי הגננת. אז מה אם בטעות נכנסתי לכיתה הלא נכונה? קורה.
אז אספתי את העולל מהגן (הנכון) והתלבטתי קשות מה לעשות איתו בזמן שנותר עד לשובה של החוקרת. מצד אחד אפשר לקחת אותו לנמל תל־אביב, שייסע קצת על האופניים ויאכל קצת גלידה; מצד שני אפשר ללכת לטייל קצת בפארק הירקון; מצד שלישי הייתי ממש עייף ובא לי קצת לרבוץ על הספה מול הטלוויזיה. יצא שבחרתי באופציה השלישית. קורה.
אז הפקדתי בידי העולל את הטלפון שלי על איזה ערוץ ילדים ביוטיוב, ונמרחתי מול הטלוויזיה בתנוחת האב הגרוע של השנה. העולל שהיה צמא לתשומת לב או למים הקפיד לנג‘ס מדי פעם, שאעביר לשירים שהוא אוהב, אבל הסברתי לו ברגישות שאבא צופה עכשיו בלונדון וקירשנבאום וזה לא זמן טוב להפריע. אגב לונדון וקירשנבאום, בהתחלה זה היה נחמד שהשארתם את מי שכבר איננו בשם התוכנית, אבל נראה לי שעבר מספיק זמן כדי להיפרד. או שפשוט תמצאו קירשנבאום אחר שינחה עם ירון לונדון. מבחינתי, זה יכול להיות כל קירשנבאום.
ובחזרה לענייננו. בסביבות רבע לשבע נטשתי את ירון לונדון והתיישבתי לשחק קצת עם העולל. בכל זאת, החוקרת צריכה לחזור בעוד רבע שעה וזה לא יהיה מחזה יפה אם היא תתפוס אותי בוגד בזמן האיכות איתו, ועוד עם הטלוויזיה.
ואכן, התוכנית עבדה. בשבע וחמישה נכנסה הביתה תקוות האנושות בתחום האלצהיימר, וחיוך גדול נפרש על פניה כשראתה אותי ואת העולל מרכיבים יחד פאזל קשה מאוד של ארבעה חלקים. העולל קלט שסוף־סוף יש הורה כשיר בבית, וזינק לעברה במהירות. היא אספה אותו בזרועותיה החטובות (לא, כי אתם לא מתחנפים). הכול הלך חלק ומושלם וכמעט יצאתי מזה, עד הרגע האיום שבו היא הושיבה את העולל על ברכיה ושאלה אותו את השאלה הנוראית מכולן: “מה עשית עם אבא?“. ניסיתי לרמוז לו בעיניים שישתוק ושזה ישתלם לו, אבל העולל לא היסס לרגע לפני שאמר לה במתיקותו האכזרית: “דונדון וקינשנבאום“.
הוטל עליי עונש: מציאת בילוי משפחתי שיכלול זמן איכות אמיתי. מכיוון שקר מדי לים, העולל צעיר מדי ללונה פארק ותאילנד יקרה מדי, הלכנו על אפריקה. לא ממש הסרנגטי, יותר בכיוון של יום בספארי.
בשעה תשע ורבע בבוקר התייצבנו חמושים בעולל, בעשרה כריכים, בקופסת ירקות חתוכים ובבמבה גדולה בספארי ברמת־גן. הגענו כל כך מוקדם שאפילו היען המטומטמת בכניסה, שדוחפת את הראש לכל רכב בתקווה לזכות באיזה חטיף, ישבה בצד מנומנמת ודפקה לנו מבט של “טוב שלא באתם בחמש בבוקר, יא חסרי חיים“. אני די מחבב את הספארי באופן כללי, אבל יצא שאנחנו בדיוק בתקופה שאנחנו מחפשים דירה ברמת־גן. קצת מעצבנת אותי הידיעה שכרגע יש קרנף, זברה והיפופוטם שיש להם בית ברמת־גן, בזמן שלי אין.
שירן טוענת שהעולל ממש אוהב חיות, כי יש מלא שירים עם חיות שהוא אוהב והוא מכור לסרטים “מוצאים את נמו“ ו“קונג פו פנדה“. אני לעומת זאת טוען שאלה שטויות, כי זה לא שב"הופ קטנטנים" מחכים לו גם שירים של שלומי שבת וטרילוגיית הסנדק, והוא יכול לבחור. אבל אני לא יכול להכחיש שעיני העולל נדלקו כשהתחלנו לשוטט בין בעלי החיים. שם אירוני אגב, “בעלי חיים“, כאילו צוחק על כל חסרי החיים שנוסעים לראות זברות בתשע בבוקר.
מה שיפה בעוללים הוא שעדיין לא נבנתה אצלם בראש שרשרת החשיבות של החיות. בואו נודה על האמת, בספארי יש שני סוגים של חיות: כאלה שבאמת מגניב לראות, וכאלה שסתם שמו שם כדי למלא את החלל. המעמד הנמוך ביותר בישראל מלבד זה של בוז‘י במפלגת העבודה הוא מעמדן של הציפורים בספארי. באמת, יש פה שימפנזות ואריות ודובים. מי יתלהב מתוכי?
אבל אצל העולל אי אפשר לדעת על איזו חיה הוא יידלק, מה שאומר שחלק ניכר מזמננו בילינו מול חיות שברגיל לא הייתי יורק לכיוונן. וכן, אני מדבר עליכם, עטלפים.
באחוזים, הבילוי בספארי מתחלק כך: אחוז אחד מהזמן נהנים לצפות בחיות, 99 אחוזים מנסים להבין איפה הנמר, הצבוע, הזאב או התנין שנמצא בכלוב הזה ומסתתר איפשהו. אני מוכן להתערב שבחלק מהכלובים אין באמת חיות, והם סתם שמים שלט “נמר בורמזי“ ובונים על זה שתחפש אותו שעתיים ותתייאש.
במהלך השוטטות נקלענו למופע האכלת דובים שכלל זריקת פלפלים וצנוניות בידי מטפל לעבר שני דובים עצלים שלא הראו שום סימני תזוזה, ודי רמזו שהם לא מתכוונים להניע כף בשביל פחות משני קילו סלמון. העולל המשיך לנצל את זמן האיכות שלנו יחד כדי להתלהב מחיות לא פופולריות בעליל, ובילה חצי שעה נוספת סביב החצר של דב הנמלים. זו אחת החיות המטומטמות ביותר, אך היא מוכיחה את קיומו של בורא לעולם: לא ייתכן שהטבע היה מחליט להשאיר בדיחה כזאת. היוצר חייב להיות מישהו עם המון חוש הומור.
אחרי שלוש שעות בערך העולל התחיל לאבד סבלנות, וכשאני אומר עולל אני משקר ומתכוון אליי. אז שירן הסכימה שנתחיל להתקדם אל היציאה, שמעבר למתחם האריות. נכנסנו למכונית והתחלנו להכין את העולל לקראת מפגש עם מלך החיות, ללא ספק אחת החיות האהובות עליו. הבעיה בספארי היא שגם אם נכנסת לשטח של האריות זה עדיין לא אומר שתזכה לחזות באחד. התחלנו לנסוע באיטיות בציפייה לקלוט איזה אריה מרשים, אפילו גור סימבה היה מספיק, אבל כלום, נאדה. חיפשנו מימין, חיפשנו משמאל, עצרנו, התקדמנו, עשינו רברס, גורנישט.
הצעתי שנתקשר למספר החירום שהופיע על אחד השלטים המפוזרים בשטח, אבל שירן טענה שאי ראיית אריה לא נחשבת לחירום. כנועים ומובסים התקדמנו לעבר היציאה, אבל אז, רגע לפני שיצאנו מהשער, ראינו אותו, עומד שם גאה, עם ראש מורם, מוקף בלביאה ושלושה גורים. האמת, מראה מרגש, ואני בטוח שגם העולל היה מתרגש אם לא היה עסוק בדיוק בלנחור בעוצמה על כיסא התינוק שלו. קורה.
נו, מה אכפת לי, הוא ישן אחר כך עוד איזה ארבע שעות, שזה ממש לא מעט במונחים של אטרקציות לילדים. ואני? אני הרווחתי לי עוד שבוע של רביצה מול לונדון וקירשנבאום לפני שיגררו אותי לחוויית זמן האיכות הבאה.
אקו"ם