אני נגעל מיהודים שונאי עצמם
היהדות האמריקנית הולכת ומשתנה. סיפור על שני יהודים המעלים בפומבי את השאלה החשובה הבאה: באיזה גיל עלינו לספר לילדינו שהם חלק מהקבוצה הגרועה ביותר של האנושות?
זו שעת מוצאי שבת בעיירה עשירה בניו-ג'רזי שבה מכונית גדולה אחת אחרי השנייה חונות בשקט ליד אחד הבתים הגדולים באזור. האנשים, "בעלי כיסים עמוקים" – משקיעים, רופאים, בעלי עסקים שונים – מתקבלים בברכה באמצעות הרבה מאוד אוכל: גפילטע פיש, רוגלך, קפה טרי, בשר, סלט ביצים, סלט פירות, עוף צלוי, דיאט 'קוקה קולה', שוקולדים, עוגות קרם ומשקה זנגביל דיאטטי.
בדיוק כמוני, רבים מהאורחים הגיעו ממרחק לא קטן: ניו-יורק, קונטיקט, או כל הדרך מהצד השני של ניו-ג'רזי. זה לוקח בערך שעה, שעתיים או שלוש כדי להגיע לכאן, וכולם נראים מאושרים מאוד למראה האוכל. כל המזון כאן כשר, ואפילו רבה מסתובבת באזור כדי לוודא שאיש מאיתנו לא חסר דבר מה בתחום הרוחניות. האם החיים יכולים להיות טובים יותר?
ליד יושבים בני זוג מעניינים: הבעל הוא כומר פרסביטריאני, ואשתו יהודייה. מה עושה אישה יהודייה בכנסייה שבעלה הלא יהודי עומד בראשה? היא עושה את מה שעושה כל בת זוגו של איש כמורה: היא מסייעת בכנסייה, מברכת לשלום את המתפללים ועוד. האם את מאמינה בישו, אני שואל את האישה. "לא, אני לא", היא עונה.
האם במקרה המרת את דתך לנצרות?
"כן, עשיתי זאת".
אז האם את נוצרית?
"לא".
אז מה את?
"המרת את דתי, אבל מעולם לא חשתי נוצרייה. במשך עשר שנים הלכתי לכנסייה, פתחתי את ספר התפילות ואמרתי לעצמי: 'זה לא מדבר אליי'. יום אחד הלכתי להלווייתו של קרוב משפחה, הלוויה יהודית, שבה התפללו. התפללתי יחד עם האנשים שהתאספו שם. בזמן שהתפללתי, חשתי כאילו התפילות מדברות אליי. התחברתי לתפילות היהודיות. שבתי הביתה ואמרתי לבעלי: 'איני נוצרית עוד. אני יהודייה'. כעת אני הולכת לבית הכנסת, ובעלי הולך לכנסייה".
יש להם בת אחת, אומרת האישה, ואורח החיים שהיא נוהגת הוא יהודי. אין זה קל לאיש מבני הזוג, אבל יש בכך בכל זאת דבר טוב. "בתוך הכנסייה הפרסביטריאנית", אמרה לי הגברת, "בעלי ניסה להדריך את האנשים להחזיק בדעות חיוביות על היהודים".
יהודים, זה באמת מה שכל האנשים האלה - מלבד איש הכמורה, כמובן. ולכולם, ככל שאני יכול לומר, אכפת מאוד מישראל. חלקם אוהדים שמרנים של הנשיא דונלד טראמפ, ואחרים לעולם לא יבטאו בשפתיהם את שתי המילים הללו, "הנשיא טראמפ". איש הכמורה, אם הבנתי אותו נכון, משתייך למחנה השני. אבל טראמפ או לא, כולם אוהבים את ישראל – או לפחות כך הם אומרים.
זהו סוג של אהבה מעניינת, שנעשית מרחוק. הם לא היו מתגוררים בישראל, כפי שאחד מהם הסביר לי, בגלל "שבישראל אינך יכול להרוויח כסף". אבל כסף או לא, לכולם אכפת מהמדינה היהודית.
אני מסתובב ביניהם ועוצר ליד עדי ויינר, פרופסור לסטטיסטיקה מאוניברסיטת פנסילבניה. פרופ' ויינר חלק עמי סיפור על בתו, הלומדת באוניברסיטת 'קולומביה'. "היא וחברתה", סיפר לי הפרופסור, "השיגו חולצה שעליה נכתב 'אני ציוני'. החברה ספגה יריקות, וסטודנט אחר, שבמקרה הוא יהודי, קרא לעברה: 'מגעילה, את דוחה אותי'".
סטודנט יהודי?
"כן, וזו רק הייתה הקדמה המדגימה מה זה להיות ציוני באוניברסיטת 'קולומביה'", אמר פרופ' ויינר, שסיפר לי גם כי כמה מהאנטי-ציונים הגדולים ביותר בארה"ב הם יהודים.
האם הגישה הזאת היא תופעה חדשה, או שזה היה נכון כשגם אתה היית סטודנט?
"זה חדש לגמרי", אמר הפרופסור. "כשאני הייתי סטודנט באוניברסיטה אמריקנית", הוא נזכר, "היינו מתווכחים במשך כל שעות היום על הדברים הפוליטיים הכי קיצוניים, אבל אחר כך היינו הולכים ביחד לאכול גלידה".
היהדות האמריקנית, אם הוא צודק, הולכת ומשתנה. עבר כבר זמן מה מאז הפעם האחרונה שבה חקרתי את היהדות האמריקנית, ואני מקדיש כמה דקות כדי לבדוק מה חדש בתחום זה. הנה דוגמה של מה שמצאתי: לפני כמה ימים אדם ושמו פיטר ביינרט פרסם מאמר מעניין. ביינרט, תומך נלהב של תנועת החרם נגד ישראל ומבקר חריף של היהודים שייסדו את המדינה היהודית ב-1948 – שלא לדבר על היהודים בישראל כיום – כתב שהיה מעדיף לא לחלוק את הדברים הרעים שהוא יודע על היהודים עם ילדיו הקטנים. ילדיו, הוא חש, צריכים ללמוד על הישראלים האכזריים בשלב מאוחר יותר בחייהם, בזמן שבו הוא אף יעודד אותם "לצרוך כמה שיותר ספרות, שירה, עיתונאות וסרטים פלסטיניים". יהודי נחמד, לא?
לורי צימרמן, הרבה והמנהלת החינוכית של קהילת 'שערי שמיים' במדיסון שבוויסקונסין, חלוקה עמוקות על דעתו של ביינרט. רוצים לדעת מדוע? אומר לכם. במאמר שחיברה הרבה המכובדת היא טענה שעליה לחלוק עם בתה הפעוטה, שלומדת בגן ילדים, את כל מה שהיא יודעת על היהודים חסרי הרחמים בישראל. ככל שזה תלוי במנהיגה הרוחנית היהודית הזאת בארה"ב, פעוטה בגן הילדים צריכה לדעת על "הקשיים בחיי היומיום של הפלסטינים תחת השלטון הצבאי".
ההגיגים של ביינרט וצימרמן פורסמו ב'פורוורד', עיתון יהודי-אמריקני שמשמש מראה לאופן החשיבה של האינטלקטואלים היהודים בארה"ב כיום (גילוי נאות: לפני שנים רבות כתבתי טור ב'פורוורד', אבל איני עובד איתם בימים אלה). במילים פשוטות, מה שיש לנו כאן זה מקרה מעניין של שני יהודים המעלים בפומבי את השאלה החשובה הבאה: באיזה גיל עלינו לספר לילדינו שהם חלק מהקבוצה הגרועה ביותר של האנושות – בזמן שהם בגן הילדים או כשהם מתחילים את לימודיהם במכללה?
האם האנשים שסביבי, אני שואל את עצמי, הם אחרוני המוהיקנים שנוהגים שעות ארוכות בשביל לפגוש יהודים החושבים כמותם? בנוף היהודי-אמריקני הנוכחי, שמלבד האנשים כאן מאוכלס באנשים השונאים עצמם, אין ספק שיהודים אלה הם משב רוח רענן.
אני משיג לעצמי צלחת ובה עוף, גפילטע פיש ורוגלך, ומנשנש קצת בשר. כמובן, אני שותה גם קצת דיאט 'קוקה קולה'. צריך לשמור על המשקל.
אקו"ם