'חיפה כימיקלים' משתמשת בעובדיה כבני ערובה
סגירת מכל האמוניה בחיפה מאיימת על פרנסתם של 1,500 עובדי 'חיפה כימיקלים'. קל להאשים את הממשלה, אבל האחריות מוטלת על הנהלת החברה שלא טרחה לאתר חלופות
יש לא מעט דמיון בין הסיפור של עובדי 'חיפה כימיקלים' לסיפורם של עובדי רשות השידור. בשני המקרים מדובר בעתידם של מאות עובדים, המשמשים כלי משחק ציני בידי כוחות פוליטיים או כלכליים. בשני המקרים הכתובת הייתה על הקיר במשך חודשים ארוכים, אבל מי שהיה צריך לקרוא אותה התעלם ממנה במופגן ונזכר בה פתאום ברגע האחרון, והמאוחר.
מכל האמוניה שייך לחברת 'חיפה כימיקלים', העוסקת בייצור דשנים לחקלאות וכימיקלים לתעשייה. החומר שהוא מכיל הוא חומר הגלם העיקרי של שני מפעלי החברה, הממוקמים במפרץ חיפה ובמישור רותם הסמוך לדימונה. לפני שלושה שבועות קבע בית המשפט המחוזי בחיפה כי מכל האמוניה ירוקן כליל עד 1 באפריל הקרוב, בשל היותו סיכון סביבתי חמור לתושבי האזור.
בתגובה להחלטה הודיעה הנהלת 'חיפה כימיקלים' שסגירת המכל תביא לפיטוריהם המידיים של 1,500 עובדים בשני מפעלי החברה. מהמפעל הדרומי מתפרנסים כ־700 מתושבי העיר דימונה, וסגירתו עלולה להקפיץ את אחוז האבטלה בעיר. החרב הזו מונפת מעל דימונה דווקא בתקופה של שגשוג וצמיחה. חשוב להבין שגם אם יוחלט כעת להקים מפעל אמוניה בנגב, כפי שמנסה לקדם ראש עיריית דימונה בני ביטון, התהליך אמור להימשך למעלה משנתיים, ובינתיים צריכים למצוא חלופה זמנית לייבוא אמוניה שתבטיח את המשך פעילות המפעלים.
למרות האינסטינקט להפנות את האצבע המאשימה לעבר הממשלה, האשמה העיקרית במצב שנוצר היא הנהלת 'חיפה כימיקלים'. אף שהייתה מודעת זה כמה שנים לאפשרות הממשית שמכל האמוניה ייסגר, התעלמה החברה מהתסריט הצפוי ולא טרחה לאתר חלופות רציניות שיבטיחו את המשך פעילות המפעלים. הממשלה החליטה כבר בשנת 2013 להעביר את מכל האמוניה לנגב, וכדי לקדם זאת פורסם ביוני 2015 מכרז להקמת מפעל אמוניה חדש במישור רותם שבנגב. המכרז נכשל לאחר שנסגר לפני חצי שנה ללא הצעות. המשרד להגנת הסביבה גם דרש מהנהלת 'חיפה כימיקלים' להציג פתרון חלופי לאספקה מידית של האמוניה עד תחילת פברואר 2017, אך ההנהלה לא עשתה זאת. עכשיו היא משתמשת ב־1,500 עובדיה כבני ערובה כדי לנסות למנוע את סגירת מכל האמוניה.
כרגע ישנן שתי אפשרויות עיקריות העשויות לאפשר את המשך קיומם של מפעלי החברה. אפשרות אחת היא לייבא אמוניה דרך הים ולהוביל את החומר למפעלים באמצעות איזו־טנקים (משאיות). אפשרות אחרת היא לייבא אמוניה ישירות מירדן. זהו הפתרון הבטוח וההגיוני יותר אבל יש לו היבטים מדיניים, וכדי שהוא יתרחש נדרשת מעורבותו של ראש הממשלה. אם אכן יפוטרו מאות העובדים בערב פסח, גם ממשלת ישראל תישא באשמה על כך שלא הצליחה למצוא חלופות לפני סגירת המכל. סוגיית גורלו של 'חיפה כימיקלים' ממתינה כרגע לחזרתם של ראש הממשלה והשרים שאיתו מהביקור בסין, וגם בנקודה הזו יש דמיון בין עובדי רשות השידור לעובדים מדימונה.
ממפעל 'חיפה כימיקלים' נמסר בתגובה: "חיפה כימיקלים פעלה על בסיס החלטת ממשלה מ־2013, שעל פיה סגירת המכל והקמת מפעל אמוניה בדרום לא יפגעו באספקת אמוניה לצורכי המשק. על פי המכרז, מסוף האמוניה היה אמור לפעול עד 2020/21. בעקבות כישלון המכרז הצגנו שורה של פתרונות חלופיים לייבוא אמוניה בפני הוועדה שהוקמה, ושצריכה לקבל החלטות. חיפה כימיקלים לא ייחלה להגיע למצב זה, ובוודאי שלא להעמיד את עובדיה בתווך. המדינה היא שסיווגה מהם הפתרונות הישימים. חיפה כימיקלים הגישה בקשה להיתר רעלים לאופציות אלה, ומחכה להנחיית הממשלה. חיפה כימיקלים מצרה על כך שלגורמי הממשל ולציבור לא ברור די שאמוניה היא חומר גלם עיקרי שבלעדיה מערכי הייצור שלה עומדים וכל פעילותה מפסיקה. אנו קוראים לממשלה לפעול במהירות כדי שהחברה, על 800 עובדיה הישירים ואלפי עובדיה העקיפים בצפון ובדרום, תמשיך לפעול".
כשביקרתי לפני כארבע שנים בתיכון 'ברנקו ויס' בבית־שמש, פגשתי בכניסה לבית הספר כעשרה תלמידים שעובדים בעבודות גינון. בבית הספר אין גננים, הסבירה לי מנהלת התיכון אז, עליזה בלוך. התלמידים הם שמטפחים את הגינה הבית־ספרית, ולא מדובר בעונש אלא במחויבות אישית שהם מבצעים כחלק ממערכת השעות שלהם. באותו בוקר פגשתי שם גם בוגר של בית הספר שהגיע להתכונן לבגרות בספרות שלא ניגש אליה בשנה שעברה. "יש לנו הסכם עם הצבא, אצלנו לא מתגייסים עד שמסיימים את תעודת הבגרות", סיפרה בלוך. בכניסה לבניין הראשי של התיכון מצאתי ספרייה מרשימה וחדר טיפולים שאליו מגיעים תלמידים לריפוי באמנות. לבלוך היה חשוב למקם אותם בכניסה, כדי לשדר את מרכזיותם בהווי הבית־ספרי.
1,200 תלמידים לומדים בתיכון הממלכתי היחידי בבית־שמש שאליו מתקבלים כל ילדי העיר בלי סינון. ובכל זאת, כשמסתובבים במסדרונות המטופחים לא מרגישים אווירה של מפעל אלא מאמץ גדול להשרות אווירה של בית. בית הספר מחולק לשמונה 'בתים' נפרדים, כשבכל בית מתמחים התלמידים בתחום מסוים בהתאם לנקודות החוזק שלהם. יש בית מדעים, ובית תיאטרון ואמנות, בית טבע וארץ ישראל, ובית מוזיקה.
עליזה בלוך ניהלה את 'ברנקו ויס' בבית־שמש במשך 14 שנים, וחוללה בו מהפכה חינוכית שבאה לידי ביטוי גם בקפיצה משמעותית באחוז הזכאים לבגרות ובאחוז המתגייסים לצה"ל. היום היא עומדת בראש רשת בתי הספר התיכוניים של 'ברנקו ויס'. את חוויותיה משנות ניהול בית הספר בבית־שמש היא מסכמת בספר חדש בשם "לבנות את הגשר הזה" (ידיעות ספרים).
מנהלים ומורים ימצאו בו שלל תובנות חשובות של אשת חינוך מנוסה, אבל הספר הזה איננו מיועד רק לאנשי חינוך. כמנהלת התיכון הגדול בבית־שמש התמודדה בלוך עם אתגרים חברתיים רבים שזימנה לה האוכלוסייה המגוונת בעיר, ועם התמורות הדמוגרפיות שעברה. פרקים שלמים בספר מוקדשים לעלייה מבריה"מ, העלייה מאתיופיה, סוגיית תקציבי החינוך בפריפריה, המתח עם האוכלוסייה החרדית והכלת מגוון הזהויות הדתיות של תלמידי בית הספר. תיכון 'ברנקו ויס' בבית־שמש הוא במידה רבה מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. רבים מהאתגרים שבית הספר הזה הציב למנהלת שלו, הם האתגרים החברתיים של מדינת ישראל כולה.
אקו"ם