אפוקליפסה עכשיו: דנה זילבר חיה בסרט אימה הוליוודי
אווירה של סוף העולם, מלחמת בני אור בבני חושך, ומשרתי ציבור שחוסמים בגופם את הרס הציוויליזציה. בקיצור, סרט אימה הוליוודי. קריאה מודרכת בנאומה של שומרת סף
ליל הסדר בפתח, וכדי ללטש את כישורי "חייב אדם להראות את עצמו" (רמב"ם, הלכות חמץ ומצה) נקדיש את הטור היום לסדנה בתסריטאות וקולנוע. אני מזמין אתכם להתרווח על הספה ולהיכנס יחד איתי לקריאה יחפה של הטקסט הבא, מפרי עטה של יוצרת מוכשרת במיוחד.
"תהליכי הרס ואתגור המערכת המשפטית שפעם לקחו עשורים, מתרחשים היום בקצב מואץ. מבנים חברתיים מפוארים קורסים האחד אחרי השני. אנחנו לא רוצים להיות במצב שבו את ממדי ההרס החברתי ארוך הטווח יגלו הארכיאולוגים של העתיד, שינברו בהריסות הבית השלישי".
זיהיתם נכון. הטקסט מכוון לעצב סצנה א־מילולית עם דגש ויזואלי מובהק. התנועתיות מסחררת: שוט הצילום מתחיל בסלואו מושן, ואז הקצב הולך ומתגבר עד לריצה בלתי נשלטת של שברי תמונות, כזו שמעוררת ריצודי עיניים מהירים ואובדן אוריינטציה של הצופה. בשלב הבא נתאים פסקול לסצנה: הוא יהיה חשמלי, קודר, עם בסים מכניים שהולמים בקרביים. החוויה המעוצבת פה אפוקליפטית: אנו בעיצומו של אירוע אלים המכונן טראומה. סוף העולם קרב, תמונת המציאות המוכרת והבטוחה קורסת לנו מול העיניים במופע אימה. בעיבוד ספילברגי של התסריט, רגע השיא עשוי להיות ילדה דומעת ומאובקת ששולפת בובה קטנה מבין עיי החרבות של מה שהיה פעם עולם נורמלי שאפשר לחיות בו. מרכיב חשוב נוסף ביצירת הזדהות סביב הסיפור הוא הקינה על העולם שהיה ואיננו עוד, געגוע נוסטלגי ל'ראשונים כמלאכים'.
נמשיך: "הפקידות נמצאת במתקפה, המתקפה לא מקרית. הסבר אחד לכך הוא להחליש את מערכות האכיפה והביקורת לסוגיהן. הסבר אחר מניח מאבק ערכי עמוק יותר על דמותה של המדינה ועל ערכי היסוד שאמורים לעצב את התנהלותה. הדרך שבה זה נעשה היא סימון מטרות, מתן שם וירי חופשי. ובאנגלית ניימינג, בליימינג, שיימינג. כל מי שבמסגרת קבלת החלטות מקצועיות 'מפריע', זוכה לתגובה אלימה ואישית - כדי להרתיע, כדי לסמן, כדי להשלות שאם רק אותו פקיד או אותו שופט או יועץ משפטי יורחק, תשקוט הארץ ארבעים שנה ורוח המשילות תרחף על פני הארץ".
כאן כבר אנחנו יכולים לזהות את השחקנים במערכה. מבחינה סגנונית, זהו ז'אנר אמריקני קלאסי ולא אירופאי פוסט־מודרני. התיאור פה הוא של מלחמת בני אור מול בני חושך, עולם נאור מול ציר רשע, בניגוד לקולנוע צרפתי המציג מערכת כאוטית של מבני כוח מתנגשים, או מאבק קר וציני בין קבוצות אינטרס.
כמו בסרטים של ספילברג, גם כאן המסר הערכי הולך ומתבהר: חוסר אחריות של דמויות אינטרסנטיות ואופורטוניסטיות הפך לרוח הרסנית ורעה. חזקה מסכום חלקיה, היא צברה מסה קריטית, עברה את מחסום האל־חזור וכעת אי אפשר לעמוד בפניה. אפשר גם להיזכר במקורות השראה אחרים: בזירה האכזרית הזאת יש הרבה ירי ויש גם קורבנות מדממים: ה'סיביל סרוונט', הלא הם משרתי הציבור ההרואיים שנשכבו בגופם כדי להגן על השפיות ולהציל את הדמוקרטיה מפני הקמים עליה לכלותה. התבוסה שלהם בקרב מבשרת את שובו של התוהו והשיממון - 'רוח המשילות המרחפת על פני הארץ'. הדימוי: בית קברות ענקי ביום של אובך שרבי כבד. למי זה מזכיר את טרנטינו?
הלאה: "אנו עדים לשטף חקיקה שקוראת תיגר על רשויות אחרות ועל זכויות אדם: חוק ההסדרה, חוק התאגיד, חוקי סיפוח, חקיקה שמגבילה עמותות וארגונים והגבלת היועץ המשפטי לממשלה ובג"ץ. תחייה לערכים חדשים, כוחניים. המנצח קובע מה נכון ומה לא. הדמוקרטיה המהותית וזכויות האדם נדחקות לשוליים".
כולנו יודעים שגם בתסריט לשובר קופות עונתי מומלץ להכניס הגיג פילוסופי. מאין ההשראה לפסקה הזו? אני הייתי מציע את "הפוליטיקה של ההכרה" של הפילוסוף הפוליטי צ'רלס טיילור. טיילור מגדיר את ה'זהות' כתכונה הנרכשת על ידי 'לעומתיות', לאמור: "מושג הזהות המגדיר את הפרט או את הקבוצה, נוצר מתוך מבט מבחוץ, בשל הצורך למקם אותם ולהבחין בינם לבין אחרים". כלומר, הזהות איננה אלא תמצות של מערך היחסים בין קבוצה אחת לאחרות, ולא מיצוי תכנים חיוביים. בעברית פשוטה, אנו מגדירים את עצמנו באמצעות האויבים שלנו. איך זה מיושם פה: ה'אחרים' הם יהודים גזענים ופשיסטים המבקשים את תחייתם של "ערכים חדשים, כוחניים"; 'אנחנו' לעומתם נאבקים על עולם שפוי הדוגל ב"דמוקרטיה מהותית וזכויות אדם".
וזה נמשך: "אנו חיים בעידן של פוסט־משפט. המשפט אינו נחשב עוד כמחייב, כמוחלט, אלא כיחסי. יש כפירה ברעיון שציות לחוק הוא אחד הדבקים המאחדים האחרונים בחברה משוסעת ומתפוררת. וכשהגל העכור שוטף, גם שומר הסף המסור והמחויב ביותר לא יצליח למנוע הכול, להיות בלם. לא הוא, ולא בית המשפט".
המתח התסריטאי נוצר מהפחד, מהמודעות לאפשרות המאיימת שניצחון האור על החושך איננו מובטח. האפוקליפסה היא אפשרות ממשית. 'התודעה הכוזבת' זוכה לבכורה, ההמון מאבד את האוריינטציה ואת יכולת השיפוט, אווירת 'פוסט אמת' עכורה גורמת לדיסוננס קונגטיבי ולשיתוק מוסרי. הבלמים של שומרי הסף נשחקו ומתגלגלים גם הם בלי שליטה אל עבר פי התהום. מבחינה עלילתית, רק 'דאוס אקס מכינה' ישנה את כיוון העלילה, כוח הרואי חיצוני שיתערב ויציל את העולם מאבדון.
ויש גם הוראות בימוי: "כשמערכת מקצינה, יכולת ההשפעה של מוסדות שמתנהלים בסדר ועל פי שיטה מצטמצמת מאוד. אתה לא יכול להתנהל לפי חוקי השחמט כשהשחקן מולך הופך את הלוח חדשות לבקרים. כששוברים את הכלים ושוברים את הכללים, קשה מאוד להמשיך לשחק. אנחנו לא השתנינו, העולם מסביב השתנה. עברנו משיתוף פעולה ללעומתיות".
זו כבר קלאסיקה. המקור הוא כמובן סגן נשיא ארה"ב ספירו אגניו, שאמר לאחר התפוצצות פרשת ווטרגייט: "הממזרים שינו את הכללים ושכחו לספר לנו".
ולסיום: "לנטיף לוקח עשרות שנים להיבנות בכמה סנטימטרים, אך ההרס יכול להיות מיידי ולא ניתן לשיקום. אסור להיות אדישים לנוכח קריסת מערכות שנבנו עשרות שנים, עקב בצד אגודל, בעקבות התקפה ברוטלית עליהן רק בגלל שהן ממלאות את תפקידן. על שלטון החוק ועליונות המשפט יש להיאבק. עצים שגידלנו דורות עלולים להיגדע בהינף גרזן אחד".
זהו דימוי נפלא. השקט הפסטורלי במערה, טפטוף המים המונוטוני, קול הדממה הדקה רגע לפני הרעש הגדול. המצלמה מלווה את תנועת הגיבורים מהעורף, הם לא מודעים לאסון שעתיד להתרגש עליהם בעוד רגעים ספורים, לא מבחינים בגרזן המטפורי שעומד לגדוע הכול.
(תסריט: המשנה ליועמ"ש עו"ד דינה זילבר, הוצג במסגרת 'הרצאה על הבר' מטעם אוניברסיטת ת"א).
הערת שוליים: יכולנו להזכיר שכוהני האקטיביזם השיפוטי ידעו בעבר שמהפכות עושים בסטייל או לא עושים בכלל; שהם הקפידו לא לעשות פוליטיקה מהמקפצה; שהם שמרו על מראית עין של אובייקטיביות גם כשנורא בער להם לצבור כוח או לקדם אג'נדות שנויות במחלוקת; שהם לא התכתשו פומבית עם יריבים ממשיים או מדומיינים; שהם אמרו את מה שהם חושבים במסגרת פסקי דין או חוות דעת ולא בנאומי כיכרות או חוגי בית בפאבים. יכולנו, אבל לא עשינו את זה. כי אם התסריט כל כך טוב, אז למה להרוס אותו. חג שמח.
אקו"ם